אֵימַתַי רָתַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אָמַר אַבַּיֵּי: בְּאוֹתָן שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל הַיּוֹם, כַּאֲשֶׁר מַלְבִּינָה כַּרְבֹּלֶת הַתַּרְנְגוֹל וְהוּא עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת.
וְשׁוֹאֲלִים: כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה גַּם כֵּן הוּא עוֹמֵד כָּךְ, וּמָה סִימָן הוּא זֶה?
וּמְשִׁיבִים: יֵשׁ הֶבְדֵּל, שֶׁכֵּן כֹּל שָׁעָה יֵשׁ בָּהּ, בַּכַּרְבֹּלֶת, חוּטִים אֲדֻמִּים, שֶׁלֹּא הֶחְוִירוּ לְגַמְרֵי, וְאִלּוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס, אֵין בָּהּ חוּטִים אֲדֻמִּים.
וּשְׁנוּיָה תּוֹסֶפְתָּא בְּבֵאוּר הַטַּעַם לְזַעֲמוֹ שֶׁל ה', מִשְּׁמוֹ שֶׁל ר' מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת, וְכָל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב מַנִּיחִים כִּתְרֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וּמִשְׁתַּחֲוִים לַחַמָּה, מִיָּד כּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמֵאַחַר שֶׁדָּבָר זֶה קוֹרֶה בַּשָּׁעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל כָּל יוֹם, הֲרֵי שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן זוֹעֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עוֹלָמוֹ.
וּמְסֻפָּר: אוֹתוֹ מִין שֶׁהָיָה בִּשְׁכֵנוּתוֹ שֶׁל ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְהָיָה אוֹתוֹ מִין מְצַעֵר אוֹתוֹ הַרְבֵּה בִּכְתוּבִים, שֶׁהָיָה מַטְרִיד אֶת ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בִּכְפִירָתוֹ וּבְעִוּוּת הַמִּקְרָאוֹת. יוֹם אֶחָד לָקַח ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי תַּרְנְגוֹל, וְהֶעֱמִידוֹ בֵּין רַגְלֵי הַמִּטָּה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עָלֶיהָ, וְהִסְתַּכֵּל בּוֹ. סָבַר: כַּאֲשֶׁר תָּבוֹא אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁל זַעַם, אֲקַלְּלֶנּוּ וְאֶפָּטֵר מֵאוֹתוֹ מִין. כַּאֲשֶׁר בָּאָה אוֹתָהּ שָׁעָה - נִרְדַּם, וְעָבַר הַזְּמַן. אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְעַצְמוֹ: לְמַד מִמֶּנָּה, מִמָּה שֶׁנִּרְדַּמְתִּי, כִּי אֵין זֶה מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁאֵין רָאוּי לְקַלֵּל אֲנָשִׁים וַאֲפִלּוּ הֵם חוֹטְאִים. שֶׁכֵּן "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תְּהִלִּים קמה, ט) נֶאֱמַר, אַף עַל הָרְשָׁעִים.
וְגַם אֵין רָאוּי לְאָדָם לִהְיוֹת הַגּוֹרֵם לְהַעֲנָשַׁת אַחֵר, שֶׁכֵּן נֶאֱמַר: "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב" (מִשְׁלֵי יז, כו), שֶׁאַף הַצַּדִּיק לֹא טוֹב שֶׁיַּעֲנִישׁ בְּנֵי אָדָם.
בבלי ברכות עפ"י שטיינזלץ
כללית לא טוב לכעוס. הכעס הוא ביטוי לחולשה שלנו, לחוסר יכולת שלנו לשלוט במצב. מי שיכול לרסן את הכעס ולהבין את מקורו, יכול להשיב לעצמו את השליטה במצב, ולעשות את הפעולה המתאימה, העדיפה בהרבה על ביטויי הכעס, והאלימות בכללם. אחד מצדיקי החסידות אמר על הכעס שלו, שהוא למד לדכא אותו, אך כאשר צריך, הוא מוציא אותו ומפעיל אותו. כך הוא שולט בכעס, והכעס אינו שולט בו.
גם חז"ל מודעים לכך, שביטויי הכעס אינם מועילים לו, לאדם הכועס. אם כן, מדוע מופיע רגש זה בחיינו לפעמים? הכעס אינו רק רגש אנושי טבעי. חז"ל מייחסים אותו גם לאלוהים, ואכן, דמות האל של התורה, יש בה פעמים רבות כעס אלים ביותר. חז"ל, השייכים כבר לתקופה מאוחרת יותר, המעדיפה אלוהים רגיש וחומל, אוהב וסולח, מציעים שיש לו, לאל, שלוש שעות בשחרו של יום, שבהן הוא כועס. הם נותנים אף סימן חזותי לאותן שלוש שעות – כאשר התרנגול עומד על רגל אחת, וכרבולתו מחווירה עד כי אין רואים את החוטים האדומים שבה. האם ישנה שעה כזאת בכלל? בדמיון החז"לי היא קיימת. אולי הקוקוריקו של התרנגול הוא שמבטא באופן אקוסטי את אותו כעס...
ועדיין לא ברור מה מקור כעסו של הקב"ה באותן שלוש שעות של תחילת היום. מפי ר' מאיר מביאים את ההסבר: זה הזמן בו מתעוררים הגויים, עובדי עבודה זרה, וסוגדים לשמש. זה מקפיץ את הפיוזים לאלוהים, והוא כועס, ואיתו התרנגול.
האם כעסו של אלוהים מספק לגיטימציה לכעס האנושי? חז"ל סבורים שלא. הם מביאים סיפור על ר' יהושע בן לוי, שבשכנותו גר מין, אחד מהנוצרים הראשונים, שהיה מסב לו צער וכעס בוויכוחים החוזרים ונשנים על התורה ועל מצוותיה. ר' יהושע חשב לפגוע באותו שכן מרושע, והוא הביא הביתה תרנגול, שישמש חיישן מזהה לשעת כעסו של הקב"ה. כשיקרא התרנגול קוקוריקו של שחרית, או כשתלבין כרבולתו, יֵדַע ר' יהושע שהגיעה שעת הכושר לתפוס טרמפ על זעמו של האל, ולקלל את השכן המעצבן. וכמו באגדות, דווקא כשהגיעה השעה המיוחלת, נרדם ר' יהושע, והחמיץ את המועד. במקום לקלל את מזלו הרע, השכיל ר' יהושע להבין את הלקח, כי אין זה ראוי לקלל אנשים, אפילו רשעים הם. גם לקח זה יונק את השראתו מייחוס תכונת הרחמים והסליחה לאל, תכונה המתגברת, ככל הנראה, על כעסו הנורא בשעות שלפני זריחת השמש.
כאן מוסיפים חז"ל אמירה גורפת, הקובעת כי בכלל אין זה טוב לצדיק שיעניש את זולתו. איך זה מסתדר, לדוגמה, עם "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ – שׂוֹנֵא בְּנו" – לא ברור.