בבראשית מ"ו מופיעה שרח ברשימת בני ובנות אשר בן יעקב:
וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה, וְשֶׂרַח אֲחֹתָם...
ספר במדבר מונה את בני ישראל שיצאו ממצרים, ובהם "וְשֵׁם בַּת-אָשֵׁר, שָׂרַח (במדבר כ"ו). אם היתה שרח (או סרח) בתו של אשר בן יעקב, ואם היתה אותה אישה בין יוצאי מצרים, הרי שחיתה לפחות ארבע מאות שנה. שני איזכורים אלה הניבו מגוון של מדרשים אודותיה, ומספרים עליה כי סרח היתה אישה חכמה, ובזכות הידע שלה זכתה לאורך חיים מופלג, וכי המשיכה לחיות עוד בארץ ישראל הרבה אחרי כיבוש הארץ, לפחות עד ימי דוד המלך. נרכז כאן מדרשים אודות האישה המופלאה הזאת:
ובני יעקב הלכו ארצה כנען בשמחה ובטובה אל יעקב אביהם. ויבואו עד גבול הארץ ויאמרו איש אל רעהו: מה נעשה בדבר הזה לפני אבינו? כי אם נבוא אליו פתאום ונגד לו הדבר (שיוסף חי), וייבהל מאוד מדברינו, ולא יאבה לשמוע אלינו. וילכו להם עד קרבם אל בתיהם וימצאו את שרח בת אשר היוצאת לקראתם, והנערה טובה עד מאוד וחכמה ויודעת לנגן בכינור. ויקראו אליה, ותבוא אליהם, ותישק להם, ויקחוה, ויתנו לה כינור אחד לאמור: בואי נא לפני אבינו וישבת לפניו, והכית בכינור, ודיברת ואמרת כדברים האלה לפניו. ויצוו אותה ללכת אל ביתם, ותיקח הכינור, ותמהר ותלך לפניהם, ותשב אצל יעקב, ותיטיב הכינור, ותנגן, ותאמר בנועם דבריה: יוסף דודי חי הוא, וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, ולא מת. ותוסף ותנגן ותדבר כדברים האלה, וישמע יעקב את דבריה, ויערב לו. וישמע עוד בדברה פעמיים ושלוש, ותבוא השמחה בלב יעקב מנועם דבריה, ותהי עליו רוח אלוקים, וידע כי כל דבריה נכונה. ויברך יעקב את שרח בדברה הדברים האלה לפניו, ויאמר אליה: בתי, אל ימשול מוות בך עד עולם כי החיית את רוחי.
(ספר הישר, בראשית)
אם כן, על פי ספר הישר לבראשית זכתה סרח לאריכות ימים בזכות הדרך הנעימה והטובה בה בישרה ליעקב כי יוסף חי.
"ויעש האותות לעיני העם" (שמות ד ל) – מה שאמר למעלה. "ויאמן העם" – עָשׂוּ, כמו שאמר הקב"ה: "ושמעו לקולך" (שם ג יח). יכול לא האמינו עד שראו האותות? לא! אלא "וישמעו כי פקד ה' " – על השמועה האמינו ולא על ראיית האותות. ובמה האמינו? על סימן הפקידה שאמר להם, שכך היה מסורת בידם מיעקב, שיעקב מסר את הסוד ליוסף, ויוסף לאחיו, ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח בתו, ועדיין היתה היא קיימת. וכך אמר לה: כל גואל שיבוא ויאמר לבני: "פקוד פקדתי אתכם", הוא גואל של אמת. כיון שבא משה ואמר: "פקוד פקדתי אתכם", מיד: "ויאמן העם".
(שמות רבה)
הנה, שמות רבה עומד על אותה 'עובדה' פנטסטית, שסרח עדיין היתה קיימת רגע לפני יציאת מצרים. סרח שמרה ידע סודי, שהועבר אליה מאשר אביה, שקיבלו מיוסף, שקיבלו מיעקב.
איזכורה של סרח האישה במנין בני ישראל היורדים מצרימה הביא למסורת המספרת כי בני יעקב היו חסרים אחד למניין שבעים, וכך זכתה סרח להשלים את המספר העגול הזה.
בוא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצוות, שנאמר (משלי י, ח) "חכם לב יקח מצוות" וגו'. ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור. הלך משה אצלה. אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים, וקבעוהו בנילוס, הנהר כדי שיתברכו מימיו...
(תלמוד בבלי סוטה י"ג)
והנה עוד ידע עתיק ששמרה סרח מאותם ימים עתיקים, ימי יוסף – הידע על מקום קבורתו של יוסף.
בשמואל ב' כ' מופיע סיפורו של מרד שבע בן בכרי.
וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר: שִׁמְעוּ, שִׁמְעוּ! אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב: קְרַב עַד הֵנָּה, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ. וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: הַאַתָּה יוֹאָב? וַיֹּאמֶר: אָנִי! וַתֹּאמֶר לוֹ: שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ, וַיֹּאמֶר: שֹׁמֵעַ אָנֹכִי. וַתֹּאמֶר לֵאמֹר: ... אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל. לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְהוָה? וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר: חָלִילָה, חָלִילָה לִי, אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית. לֹא כֵן הַדָּבָר, כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם, שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ, נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ, בְּדָוִד. תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ, וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב: הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה. וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ, וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב. וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר, וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו, וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם אֶל הַמֶּלֶךְ.
סיפור המצור על אבל בית מעכה מסתיים בזכות אישה חכמה עם מינימום של הרוגים חפים מפשע. בחוכמתה מצליחה האישה לשכנע את תושבי העיר ללכוד את שבע בן בכרי ולהורגו. רגע לאחר שראשו הכרות הושלך מחומות העיר אל יואב, שר המצור, מקפל צבאו את הפקאלעך וחוזר לבסיסו בשלום. מדרש תנחומא מספר לנו שאישה הזאת היתה אותה סרח בת אשר, שעדיין חיה וקיימת. על בחירת מחברי מדרש להציע רעיון מוזר זה מופיע הסבר מעניין: האישה אומרת: אנכי שלומי אמוני ישראל. חז"ל מבארים זאת כך: אני השלמתי את מנין בני ישראל.
וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה. כיון שהרגישה שרח התחילה צועקת: קראו לי ליואב! אמרה לו: האתה יואב? אתה הוא חכם, שהכתוב מקלסך: "יושב בשבת תחכמוני", לא קראת בתורה: "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום"? לא היה לך לעשות כן, דבר ידברו בראשונה, לאמר: שאול ישאלו, "וקראת אליה לשלום". למה תבלע נחלת ה'? כיון ששמע כן נתיירא. ויאמר יש כאן צורך, שנאמר: [ויען יואב] ויאמר (יואב) חלילה. אמר לה יואב: לא כן הדבר כי איש מהר אפרים, אדם בעל מום עובד עבודה זרה, שנאמר: "ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי". אמרה לו: אנכי שלומי אמוני ישראל. אני הוא ששלמתי (השלמתי) מנין כל ישראל! שנאמר: "ושם בת אשר שרח", אלא עמוד במקומך, אני עושה שלום, שנאמר: "הנה ראשו מושלך אליך". וכך הייתה בטוחה בעצמה שהיא נותנת ראשו ליואב?! אלא ראה מה עשתה? ותבוא האשה אל כל העם בחכמתה. אמרה להם: הוו יודעין שיואב וכל ישראל עומדים מבחוץ להרגנו לבנינו ולבנותינו! אמרו: למה? אמרה להם: מאה בני אדם מבקש ליטול וילך. אמרו לה: יטול! חזרה ואמרה: אינו מבקש אלא חמישים, יטול! חזרה ואמרה: אינו מבקש אלא אחד, שבע בן בכרי. מיד כששמעו כן הלכו וכרתו את ראשו, עליה אמר שלמה בחכמתו: "טובה חכמה מכלי קרב". טובה הייתה חכמתה של שרח מכלי קרב שהיה ביד יואב.
על אריכות ימיה של סרח, מובא בפסיקתא דרב כהנא: בבית המדרש ישבו החכמים ולמדו את סיפור יציאת מצרים. רבי יוחנן דרש את הפסוק "והמים להם חומה", והסביר כי המים הפכו כחומה אטומה. השקיפה סרח בת אשר ואמרה: "אני הייתי שם, והמים היו עשויים כמו חומה שקופה ומאירה, עשויה זכוכית".
ומסכת כלה רבתי ג' מגדילה ואומרת כי סרח זכתה להיכנס לגן עדן בעודה בחיים:
שבעה נכנסו בחייהם לגן עדן. אלו הם: שרח, דכתיב "אנכי שלומי אמוני ישראל" - אני שהשלמתי מנין הנכנסים לגן עדן...
ושם למעלה בשמיים, במסיבה של העננים, יושבת סרח בת אשר עד ימינו, ומחייכת לשמע כל הצ'יזבטים המסופרים עליה...