מִשֶּׁרַבּוּ בַּעֲלֵי הֲנָאָה, אֲנָשִׁים שֶׁמְּקַבְּלִים טוֹבַת הֲנָאָה מֵאֲחֵרִים, נִתְעַוְּתוּ הַדִּינִין, וְנִתְקַלְקְלוּ הַמַּעֲשִׂים, וְאֵין נוֹחַ בָּעוֹלָם. מִשֶּׁרַבּוּ רוֹאֵי פָנִים בַּדִּין, שֶׁמַּטִּים אֶת הַדִּין לְצַד מְסֻיָּם לְפִי גְּדֻלָּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ שֶׁל הַנִּדּוֹן, בָּטַל "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דְּבָרִים א, יז), וּפָסַק "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט" (דְּבָרִים א, יז), וּפָרְקוּ עֹל שָׁמַיִם, וְנָתְנוּ עֲלֵיהֶם עֹל בָּשָׂר וָדָם.
מִשֶּׁרַבּוּ לוֹחֲשֵׁי לְחִישׁוֹת בַּדִּין, שֶׁהָיוּ לוֹחֲשִׁים וְיוֹעֲצִים לַדַּיָּנִים, רָבָה חֲרוֹן אַף בְּיִשְׂרָאֵל, וְנִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל, בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" (תְּהִלִּים פב, א), שֶׁהַשְּׁכִינָה מְצוּיָה בֵּין הַדַּיָּנִים, וּכְשֶׁאֵין דָּנִים כָּרָאוּי, הֲרֵי הִיא מִסְתַּלֶּקֶת. מִשֶּׁרַבּוּ אֵלֶּה שֶׁ"אַחֲרֵי בִצְעָם לִבָּם הֹלֵךְ" (יְחֶזְקֵאל לג, לָא), רַבּוּ "הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע" (יְשַׁעְיָה ה, כ) כְּלוֹמַר, הַמִּתְיַחֲסִים לָרְשָׁעִים כְּאִלּוּ הָיוּ צַדִּיקִים. מִשֶּׁרַבּוּ הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע — רַבּוּ "הוֹי הוֹי", כְּלוֹמַר, צָרוֹת שֶׁזּוֹעֲקִים עֲלֵיהֶן "הוֹי", בָּעוֹלָם.
וְעוֹד מַמְשִׁיכָה הַבְּרַיְתָא: מִשֶּׁרַבּוּ מַטִּילֵי מְלַאי עַל בַּעֲלֵי בָתִּים, שֶׁקָּבְעוּ שֶׁבַּעֲלֵי בָּתִּים יִתְּנוּ סְכוּמִים מְסֻיָּמִים לְהַחְזָקַת הַדַּיָּנִים, רָבָה הַשֹּׁחַד וְהַטָּיַת מִשְׁפָּט, וּפָסְקָה טוֹבָה. מִשֶּׁרַבּוּ אוֹתָם דַּיָּנִים וּמַנְהִיגִים, שֶׁאוֹמְרִים "מְקַבְּלֵנִי טוֹבָתְךָ" וּ"מְחַזְּקֵנִי טוֹבוֹתֶיךָ", רַבּוּ "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שׁוֹפְטִים יז, ו), שְׁפָלִים הֻגְבְּהוּ, וְהַגְּבוֹהִים הֻשְׁפְּלוּ, וְהַמַּלְכוּת הוֹלֶכֶת וּמִתְנַוֶּלֶת.
בבלי סוטה עפ"י שטיינזלץ
מסתבר שכבר היו דברים מעולם, ואין חדש תחת השמש... מערכת משפט תקינה והוגנת חייבת להיזהר מכל אותן צרות, המתוארות כאן.
'מִשֶּׁרַבּוּ בַּעֲלֵי הֲנָאָה' – בעלי הנאה הם מי שמקבלים טובות הנאה מאחרים. מה הקשר לענייננו? אם דיינים מקבלים טובות הנאה מאנשי שררה (בקיצור – מפוליטיקאים), הם יחושו חובה להקל בדינם של נותני טובתם, אם יעמדו למשפט. נשמע לכם מוכר? ואילו טובות הנאה יכולים שופטים לקבל, אם לא מדובר בשוחד של ממש? גם קידום במשרה היא טובת הנאה. שופט שקודם מהמחוזי לעליון על ידי פוליטיקאים יתקשה להמשיך להיות אובייקטיבי והוגן בשיפוטו, אם מקדמיו יואשמו, והוא יצטרך לשבת בדינם. זה יהיה הרבה יותר חמור מ'אֵין נוֹחַ בָּעוֹלָם', כלשון התלמוד.
'מִשֶּׁרַבּוּ רוֹאֵי פָנִים בַּדִּין' – רואי פנים בדין הם שופטים, המקלים בדינם של אנשים חשובים, גם אם אלה לא העניקו להם כל טובת הנאה. אחת הסיבות האפשריות היא הפחד מתגובה של האיש החשוב, שהוא גם מקושר וגם מתוקשר. סיבה אפשרית נוספת היא התקוה שיכול שופט לקוות לקבל בעתיד תגמול מידיו של איש שררה או אדם עשיר. "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" מהתורה מתכוון בדיוק לכך. על השופט לגלות אומץ, ולא לפחד לדון בחומרה איש ציבור שחטא, אם אשמתו הוכחה כדין. שופט ישר, על פי התלמוד, חייב דין וחשבון לאל בלבד, ולא לבני אדם.
'מִשֶּׁרַבּוּ לוֹחֲשֵׁי לְחִישׁוֹת בַּדִּין' מתייחס למעשים, המוגדרים בלשוננו 'שיבוש הליכי משפט'. על השופט להיזהר מלהקשיב לאותן לחישות, לאותו מידע, המודלף אליו בחשאי, בלי חשיפה לעין הציבורית. עובדות וטיעונים להקלה בדין או לזיכוי צריכים להישמע בגלוי בהליך המשפטי התקין. אם, לדוגמה, לחישות מעין אלו מובילות לסגירת תיק, אין זה תקין.
'רַבּוּ "הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע"' – זו דרגה קיצונית ביותר של משפט לא הוגן. במדינות דיקטטוריות מתקיימים לפעמים משפטי-שוא, משפטים שבהם השלטון מעורב בהצגת תמונה כוזבת של האירועים, שהביאו, לכאורה, למשפט. בתרבות, שבה השקר מוצג פעמים רבות כאמת, גם המשפט יתקשה להיות משפט צדק.
'מִשֶּׁרַבּוּ מַטִּילֵי מְלַאי עַל בַּעֲלֵי בָתִּים' – מדובר שוב בטובות הנאה שבעלי ממון מעניקים לדיינים, למרות שזה נעשה על פי חוק. מערכת שבה בעלי הממון אחראים לפרנסתם של שופטים, היא מערכת רקובה מבחינה מוסרית. זה לא קיים אצלנו, וכדאי לא להכניס רעיונות בראשם של אנשים, שמערכת המשפט העצמאית שלנו היא לצנינים בעיניהם.