וְטִיטוּס שָׁב אֶל הַבִּירָה, וְהֶחְלִיט לְהִשְׁתַּעֵר מִמָּחֳרַת הַיּוֹם כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַל הַהֵיכָל בְּרֹאשׁ כָּל חֵילוֹ וּלְכָבְשׁוֹ. אוּלָם הָאֱלֹהִים כְּבָר גָּזַר מִיָּמִים רִאשׁוֹנִים לָתֵת אֶת הֵיכָלוֹ לְמַאֲכֹלֶת־אֵשׁ, וְהִנֵּה בָּא יוֹם־הַדִּין לְקֵץ הָעִתִּים, הוּא הַיּוֹם הָעֲשִׂירִי לְחֹדֶשׁ לאוס (אָב), אֲשֶׁר בּוֹ נִשְׂרַף גַּם בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשׁוֹן בִּידֵי מֶלֶךְ בָּבֶל. וּמִידֵי הַיְּהוּדִים יָצְאָה הָאֵשׁ לָרִאשׁוֹנָה, וּמֵעִמָּם הָיְתָה הַסִּבָּה. כִּי אַחֲרֵי שׁוּב טִיטוּס מִמְּקוֹם הַמִּלְחָמָה, שָׁאֲפוּ הַמּוֹרְדִים רוּחַ מְעַט וְיָצְאוּ עוֹד הַפַּעַם לְהַצּוֹת בְּרוֹמָאִים. שׁוֹמְרֵי הַהֵיכָל הִתְנַגְּחוּ עִם הַשּׂוֹנְאִים, הַמְּכַבִּים אֶת הַבְּעֵרָה (בַּחֲצַר בֵּית ה' הַפְּנִימִית), וְאֵלֶּה הֵנִיסוּ אֶת הַיְּהוּדִים, וְרָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם עַד הַהֵיכָל. וְאֶחָד אַנְשֵׁי־הַצָּבָא לֹא חִכָּה לִפְקֻדַּת הַמַּצְבִּיא וְלֹא נִבְהַל מֵהַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָא אֲשֶׁר אָמַר לַעֲשׂוֹת, כְּאִלּוּ צֻוָּה לְמַלֵּא אֶת הַדָּבָר מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְתָפַשׂ בְּיָדוֹ לַפִּיד בּוֹעֵר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, וְאֶחָד מֵחַבְרֵי הָאִישׁ הֵרִים אוֹתוֹ לְמַעְלָה, וְהוּא שָׁלַח אֶת הָאֵשׁ אֶל חַלּוֹן־הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּקִרְבָתוֹ הָיָה הַמָּבוֹא מִצַּד צָפוֹן אֶל הַלְּשָׁכוֹת הַסּוֹבְבוֹת אֶת הַהֵיכָל. וְכַאֲשֶׁר הִתְלַקְּחָה הַלֶּהָבָה, הֵרִימוּ הַיְּהוּדִים קוֹל צְעָקָה נוֹרָאָה, בְּהִכִּירָם אֶת גֹּדֶל הָאָסוֹן, וּמִהֲרוּ מִכָּל עֲבָרִים לַעֲצֹר בְּעַד הָאֵשׁ, וְלֹא חָסוּ עַל חַיֵּיהֶם, וְלֹא חָמְלוּ עַל כֹּחוֹתֵיהֶם, בִּרְאוֹת עֵינָם בְּאָבְדָן מִקְדָּשָׁם וּבֵית־חַיֵּיהֶם, אֲשֶׁר לְמַעֲנוֹ שָׁמְרוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיהֶם.
וְאִישׁ אֶחָד רָץ לְבַשֵּׂר אֶת הַדָּבָר לְטִיטוּס, אֲשֶׁר נָח בְּאָהֳלוֹ מֵעֲמַל הַמִּלְחָמָה. הַקֵּיסָר קָפַץ כְּמוֹ־שֶׁהוּא מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ, וּמִהֵר בִּמְרוּצָה אֶל הַהֵיכָל לַעֲצֹר אֶת הָאֵשׁ, וְאַחֲרָיו הָלְכוּ כָּל שָׂרֵי־הַצָּבָא, וְאַחֲרֵיהֶם הַלִּגְיוֹנוֹת, אֲשֶׁר חָרְדוּ מֵרִבְצָם. וּצְעָקָה נוֹרָאָה וְקוֹל שָׁאוֹן גָּדוֹל עָלוּ לַמָּרוֹם, כַּאֲשֶׁר הִתְנוֹעֵעַ הַחַיִל הָרַב וְהֶעָצוּם הַזֶּה בְּלֹא סְדָרִים. וְהַקֵּיסָר נָשָׂא אֶת קוֹלוֹ, וְהֵרִים אֶת יַד־יְמִינוֹ לָתֵת אוֹת לַנִּלְחָמִים, כִּי יְכַבּוּ אֶת הָאֵשׁ, אוּלָם שׁוֹמֵעַ לֹא הָיָה לוֹ, כִּי לַצְּעָקָה הַנּוֹרָאָה צָלְלוּ אָזְנֵי אַנְשֵׁי־הַצָּבָא, וְלֹא שָׂמוּ לֵב לָאוֹת, אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם בְּיָדוֹ, כִּי תָּקְפָה עַל אֵלֶּה סַעֲרַת הַמִּלְחָמָה וְעַל אֵלֶּה - קִנְאַת הַנְּקָמָה. וְגַם דִּבְרֵי־תּוֹכֵחָה, וְגַם דִּבְרֵי־אִיּוּמִים לֹא יָכְלוּ לַעֲצֹר בְּעַד רוּחַ הַלִּגְיוֹנוֹת בְּהָרְסָם אֶל הַהֵיכָל, כִּי זַעְמָם וְעֶבְרָתָם הָלְכוּ לִפְנֵיהֶם, וְהֵם נִדְחֲקוּ בִּמְבוֹאֵי בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, וְרַבִּים נִרְמְסוּ בְּרַגְלֵי חַבְרֵיהֶם, וְרַבִּים נָפְלוּ בְּתוֹךְ חֳרָבוֹת הָאוּלַמִּים הַלּוֹהֲטוֹת וְהָעֲשֵׁנוֹת, וּתְלָאוֹת הַמְנַצְּחִים מָצְאוּ גַּם אוֹתָם. וְכַאֲשֶׁר קָרְבוּ אַנְשֵׁי־הַצָּבָא אֶל הַהֵיכָל, הִכְבִּידוּ אָזְנֵיהֶם מִשְּׁמוֹעַ אֶת מִצְווֹת הַקֵּיסָר, וְקָרְאוּ אֶל הָעוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם לְהוֹסִיף עוֹד אֵשׁ עַל הַמּוֹקֵד. וְהַמּוֹרְדִים נוֹאֲשׁוּ מִתִּקְוָתָם לְהַצִּיל אֶת הַמִּקְדָּשׁ, בִּרְאוֹתָם אֶת חֶרֶב הַמָּוֶת מַקִּיפָהּ אוֹתָם מֵעֲבָרִים, וּפָנוּ עֹרֶף לִפְנֵי הָאוֹיֵב. וּמַרְבִּית הַנִּמְצָאִים בַּהֵיכָל הָיוּ בְּנֵי הָעָם, אֲנָשִׁים רְפֵי כֹּחַ, בְּלִי נֶשֶׁק בְּיָדָם, וְהָרוֹמָאִים שָׁחֲטוּ מֵהֶם אֶת כָּל הַבָּא לְיָדָם. וּמִסָּבִיב לַמִּזְבֵּחַ נֶעֱרָם הֲמוֹן חֲלָלִים וְעַל מַעֲלוֹת הַהֵיכָל נִגְּרוּ נַחֲלֵי דָּם, וּגְוִיּוֹת הַנִּשְׁחָטִים לְמַעְלָה הִתְגַּלְגְּלוּ מֵהֶן.
וְכִרְאוֹת הַקֵּיסָר, כִּי אֵין לְאֵל־יָדוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת כַּעַס אַנְשֵׁי־צְבָאוֹ הַמִּתְהוֹלְלִים, וְהָאֵשׁ מוֹסִיפָה לֶאֱכֹל סָבִיב, בָּא עִם שָׂרֵי צִבְאוֹתָיו אֶל הַבַּיִת לִפְנָי וְלִפְנִים, וְהִבִּיט אֶל דְּבִיר הַהֵיכָל וְאֶל כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְרָאָה, כִּי גָּדוֹל הַרְבֵּה הֲדַר בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ מִן הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר בְּפִי הַנָּכְרִים, וּבְצֶדֶק מִתְגָּאִים בּוֹ הַיְּהוּדִים וּמַרְבִּים בְּשִׁבְחוֹ. בִּרְאוֹתוֹ, כִּי לֹא נָגְעָה עוֹד הַלֶּהָבָה עַד הַהֵיכָל לְפָנִים, רַק אָכְלָה אֶת הַלְּשָׁכוֹת הַסּוֹבְבוֹת אוֹתוֹ לְבַד, עָלְתָה בְּלִבּוֹ מַחְשָׁבָה נְכוֹנָה, כִּי עוֹד יוּכַל לְהַצִּיל אֶת הַבִּנְיָן, וּמִהֵר הַחוּצָה וְנִסָּה בְּעַצְמוֹ לְדַבֵּר עַל לֵב אַנְשֵׁי־הַצָּבָא, כִּי יְכַבּוּ אֶת הָאֵשׁ, וְצִוָּה אֶת לִבֶּרַלִּיּוּס שַׂר־מֵאָה, מִנּוֹשְׂאֵי־הָרְמָחִים הַשּׁוֹמְרִים לְרֹאשׁוֹ, לַחֲבֹט בְּמַקְלוֹת אֶת הַמַּמְרִים לְקוֹלוֹ וּלְגָרְשָׁם. אוּלָם חֲמַת אַנְשֵׁי־הַצָּבָא וְשִׂנְאָתָם לִיהוּדִים גָּבְרוּ עַל הַכָּבוֹד, אֲשֶׁר כִּבְּדוּ אֶת הַקֵּיסָר, וְגַם עַל יִרְאַת הָעֹנֶשׁ מִיָּדוֹ, וְרוּחַ קִנְאָתָם בַּמִּלְחָמָה לֹא יָדְעָה מַעֲצוֹר. רַבִּים נִמְשְׁכוּ אַחֲרֵי תַּאֲוַת בִּצְעָם, בְּאָמְרָם בְּלִבָּם, כִּי הֵיכַל הַבַּיִת מָלֵא אוֹצָרוֹת מִפֶּה אֶל פֶּה, אַחֲרֵי רְאוֹתָם אוֹתוֹ מִחוּץ, וְהִנֵּה הוּא מְצֻפֶּה זָהָב כֻּלּוֹ מִסָּבִיב. וְכַאֲשֶׁר יָצָא הַקֵּיסָר לַעֲצֹר אֶת רוּחַ אַנְשֵׁי־הַצָּבָא, מִהֵר אִישׁ אֶחָד מֵאַחֲרָיו לְהַנִּיחַ אֵשׁ בַּמַּחְשָׁךְ בֵּין צִירֵי הַשַּׁעַר. ובהֵרָאות הַלֶּהָבָה פִּתְאֹם גַּם בַּבַּיִת מִבִּפְנִים, נָסוֹגוּ הַקֵּיסָר וְשָׂרֵי־הַצָּבָא, וְאִישׁ לֹא עָצַר עוֹד אֶת הָעוֹמְדִים מִחוּץ לְהוֹסִיף אֵשׁ עַל הַלֶּהָבָה. כָּכָה הָיָה בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ לְמַאֲכֹלֶת אֵשׁ עַל אַף הַקֵּיסָר וְעַל חֲמָתוֹ.
מלחמת היהודים, יוסף בן מתתיהו
'מלחמת היהודים' הוא אחד המקורות החשובים והמפורטים ביותר למידע היסטורי על המרד של היהודים ברומא, מרד שנסתיים בחורבן ממלכת יהודה, העיר ירושלים ובית המקדש השני. עם זאת, חשוב לזכור, כי יוסף בן מתתיהו כתב את הספר כאשר היה כבר עובד ברשות ובשירות הרומאים, ולבטח היו לו מניעים לרצות את הקיסר הרומאי. משהו מזה ניתן לראות בקטע הדרמטי הזה, המתאר את המהלכים שהביאו לשריפת המקדש.
במצור על ירושלים טיטוס עדיין לא היה קיסר רומא. אביו אספסיאנוס, שהחל בדיכוי המרד היהודי, נסע לרומא, ותפס שם את השלטון, בעוד שבנו טיטוס סיים את מלאכת דיכוי המרד ביהודה. בעת המצור על ירושלים היה בן מתתיהו כבר בידי הרומאים, אחרי שערק לצד שלהם בזמן נפילת יודפת הגלילית, עליה פיקד.
מה מספר לנו הקטע שלפנינו? שטיטוס לא רצה לשרוף את בית המקדש, שהוא העריך מאד את יופיו ורצה לשומרו שלם, אלא שחייליו, מונעים על ידי יצר הנקמה על החללים הרבים שהפילו מגיני ירושלים בצבא רומא ועל ידי תאוות הביזה, הם ששרפו את המקדש למרות הוראותיו הברורות של טיטוס, שלא נשמעו בלהט וברעש המצור. אם כן, לפי גרסה זו של בן מתתיהו, טיטוס לא היה אשם בשריפת המקדש.
האם היסטוריונים אחרים החזיקו גם הם בגרסה זו? מסתבר שלא. על פי הכרוניקן הנוצרי סולפיקיוס סוורוס (המאוחר מיוסף בלמעלה מ-300 שנה), שהתבסס כנראה על חיבור אבוד של טקיטוס או של סופר רומי אחר שלא היה מחויב לקיסרים הפלאביים, השושלת של אספסיאנוס, היה זה טיטוס שהחליט על שריפת המקדש.