אָמַר רַ' יִצְחָק: רְאוּיִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶם הַתּוֹרָה מִיָּד, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיוָם שֶׁל בָּנַי; מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים יָצְאוּ, וְאֵין יְכוֹלִים לְקַבֵּל תּוֹרָה מִיָּד.
מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁעָמַד בְּנוֹ מֵחָלְיוֹ, וְאָמַר לוֹ פֵּדָגוֹגוֹ: יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאִסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ. אָמַר: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיווֹ שֶׁל בְּנִי, וְאַתָּה אוֹמֵר "יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאִסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ"? אֶלָּא יִתְעַדֵּן בְּנִי שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָה יְרָחִים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וְיַבְרִיא, וְאַחַר כָּךְ יֵלֵךְ לְאִסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ.
כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיוָם שֶׁל בָּנַי; מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים יָצְאוּ – וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה? אֶלָּא יִתְעַדְּנוּ בָּנַי שְׁנַיִם וּשְׁלוֹשָה חֳדָשִׁים בְּמָן וּבְאֵר וּשְׂלָו וְאַחַר כָּךְ אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה.
(קהלת רבה)
נתחיל בשתי מילים, שמוצאן בשפה היוונית. 'פדגוגי' הוא פדגוג, מונח בו אנו משתמשים עד היום במשמעות קרובה. הפדגוג של אז היה, פשוט, מורה. 'אסכולי' הוא בית ספר. מילה זו נשתמרה עד היום במונח 'אסכולה', וכמובן – במילה האנגלית school.
וכעת לתוכן של המדרש. ר' יצחק היה מצפה ששני האירועים הכבירים של יציאת מצרים ומתן תורה יתמזגו לאירוע אחד, בעוד שהסיפור המקראי מפריד בין שני האירועים. מתן תורה התרחש מאוחר יותר, אחרי תחילתם של הנדודים במדבר. ספר שמות ממקם את מועד מתן תורה לחודש השלישי לצאת ישראל ממצרים, ככתוב בשמות י"ט. האם ההסבר שנותן ר' יצחק למרחק הזמן בין יציאת מצרים למתן תורה הוא הסבר הגיוני?
אלוהים, על פי ר' יצחק, מחליט לדחות את מתן התורה בנימוק 'עֲדַיִן לֹא בָּא זִיוָם שֶׁל בָּנַי', כלומר – הם חסרים משהו, כמו הזיו, מאור הפנים או בריאות הגוף או בריאות הנפש, משום שרק עתה 'מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים יָצְאוּ'. אלוהים סבור כי כדי לקבל את התורה על בני ישראל לעבור טרנספורמציה כלשהי, שתמחק את השפעת העבדות הקשה שחוו במצרים.
המשל, שמביא ר' יצחק כדי לתמוך ברעיון זה, מספר על בן-מלך שהחלים ממחלה קשה, והמורה שלו מציע למלך לשלוח אותו אל בית הספר. המלך סבור, שעדיין לא בא זיוו של בנו, וכאן, ללא ספק, מדובר במצב גופני. שנים-שלושה חודשים של מנוחה ושל פינוק במזונות מחזקים ומבריאים יעשו את המלאכה, והנער יהיה כשיר ללכת לבית הספר.
לו היה מצבם הגופני של בני ישראל, שזה עתה השתחררו מעבדות מייסרת במצרים, הסיבה לדחיית מתן תורה, הרי שהיציאה אל תלאות המדבר אינה בדיוק מחנה ההבראה שהיה נחוץ להם, לבני ישראל. אמנם מדבר ר' יצחק על המן, הבאר והשלו, שהיוו את הדיאטה המבריאה, אבל אם יש איזה שהוא מסר מעט יותר עמוק בסיפור שלנו, הרי שאולי מדובר כאן במצבם הנפשי של בני ישראל, שבמשך כמה דורות סיגלו לעצמם מנטליות של עבדים, וזה מצב שאינו אידיאלי לקבלת תורת חיים חדשה.
מסר זה נשמע לכאורה, משכנע, אך סיפור מסע הנדודים של ישראל במדבר, כפי שהוא מסופר בתורה, מוכיח שגם אחרי מתן תורה עדיין היה זה עם לא בוגר (ויש שיטענו כי הבעיה הזו לא נפתרה עד ימינו...).
אז למרות שרוצים היינו להוציא מהמדרש הזה איזה מסר בדבר ההכרח בהכנת עם לקראת מהפכה תרבותית-רוחנית, כנראה שר' יצחק לא בדיוק חשב על זה. ועדיין, אני רוצה להתעכב עוד מעט על הסוגיה הזאת.
אם נקרא בעיון את סיפור מתן תורה, כפי שספר שמות מספר אותו, נשים לב כי טקס מתן תורה התרחש באווירה מפחידה ומאיימת מאד. האל הציג עצמו בפני עם הבחירה שלו כאל קנא, והוכיח זאת מספר פעמים. תפיסת האל את יחסיו עם עמו באה לידי ביטוי ברור בספר ויקרא פרק כ"ה, שם כתוב: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". גם הביטוי 'לעבוד את ה'', החוזר פעמים רבות במקרא, מדגיש את העובדה, שעם העבדים לא יצא אי פעם מעבדות, אלא פשוט החליף אדון.
אם כן, אנו ניאלץ לצמצם את המסר שחשבנו לשאוב מהמדרש נחמד של ר' יצחק, ולומר, שאותם חודשיים-שלושה שבין יציאת מצרים למתן תורה היו מעין סדרת-הבראה בנוסח צבאי, שבה פונק העם במאכלים שמימיים, כדי שיימסר לידי אדוניו החדשים במצב גופני תקין. מאכזב, לא כן?