וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת אָזְנוֹ לִמְלַמְּדֵי מִצְרַיִם, לִשְׁמֹעַ וּלְהָבִין בְּחָכְמוֹת הַמִּסְפָּר וְהַמְּדִידָה, וּבְחָכְמַת הַמוּזִיקָה לְכָל אוֹפַנֶּיהָ, וְגַם מִזֹּאת לֹא הִנִּיחַ יָדוֹ לְהַשְׁלִים אֶת עַצְמוֹ בַּפִילוֹסוֹפִיָה הַנִּסְתֶּרֶת, אֲשֶׁר יְסוֹדוֹתֶיהָ צִיּוּרֵי הָאוֹתִיּוֹת הִיא חָכְמַת הַחַרְטֻמִּים, נֶחְפְּשׂוּ נִבְעוּ בָּהּ כָּל הַמַּצְפּוּנִים בְּאֶמְצָעוּת הַסִמָּנִים, נִרְשָׁמִים בְּבַעֲלֵי חַיִּים, אֲשֶׁר הַמִּצְרִים עוֹשִׂים אוֹתָם אֱלוֹהוּת. וְיֶתֶר הַחָכְמוֹת הַחָפְשִׁיּוֹת הוֹרוּהוּ חַכְמֵי יָוָן. מִבְּנֵי אַשּׁוּר קִבֵּל יְדִיעַת כְּתִיבָתָם. הַכַּשְׂדִּים אִלְּפוּהוּ חָכְמַת הָאַצְטְרוֹלוּגִין, וְהַמִּצְרִים הֵכִינוּ אֶת נַפְשׁוֹ בְּיוֹתֵר לְחָכְמַת הַתִּשְׁבֹּרֶת וְהַנְדָּסָה. וּמִלְּבַד זוֹ, רָאָה לִבּוֹ הַכָּמֵהַּ הַרְבֵּה וְדַעַת לְהַשִּׂיג כַּמָּה שֶׁהַכַּשְׂדִּים וְהַמִּצְרִים מַסְכִּימִים, וּבְמָּה שֶׁהֵם נִבְדָּלִים, בְּכָל רַעֲיוֹנָיו קָלְעוּ חִצֵּיהֶם אֶל מֶרְכַּז הָאֱמֶת, וּמַה שֶׁהָיָה מִתְנַגֵּד לְעֻמַּת הָאֱמֶת נִדַּח מִמֶּנּוּ נִדַּח, וְהוּא לֹא דָּמָה לַאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר מִקַּשְׁיוּת עָרְפָּם יַצְדִּיקוּ וְיַזְהִירוּ כָּל הַלִּמּוּדִים שֶׁכְּבָר קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם, אַף שֶׁיִּלְפְּתוּ אָרְחוֹתֵיהֶם, וְדַרְכֵיהֶם עִקְּשִׁים כְּמִנְהַג עוֹרְכֵי דַּיָּנִים, אֲשֶׁר נִשְׂכְּרוּ בַּאֲגוֹרַת כֶּסֶף, אֶת מִשְׁפַּט הָאֱמֶת יְפַתְּלוּ, וְאֶת הַצֶּדֶק יִטּוּ אַחֲרֵי הַבֶּצַע.
וְכַאֲשֶׁר יָמִים עַל יְמֵי הַנַּעֲרוּת הוֹסִיף, כֵּן הִזְדָּרֵז לְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתּוֹ, וְלֹא הָלַךְ אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבּוֹ, וַיִּמְאַס בְּכָל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה, אֲשֶׁר בּוֹנָה בֵּיתָהּ כְּקוּרֵי עַכָּבִישׁ בְּהֵיכַל מֶלֶךְ, כִּי אִם בִּשְׁלִימַת בִּינָתוֹ, לְאַט לְאַט לְרֶגֶל חָכְמָתוֹ, נָתַן מִתְגּוֹ בִּמְתַלְּעוֹת הַתָּאֲווֹת הַמְּתֹעָבוֹת לִכְלֹא אֶת מְרוּצָתָם כְּרֶגַע, לְבַל יַעְפִּילוּ לַעֲלוֹת הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים, וְכֵן הַנָּחַת כָּל הִתְפַּעֲלֻיּוֹת אֲשֶׁר בְּטִבְעָם שׁוֹבָבִים מִמְּשֻׁבָה נִצַּחַת, וְאִם לִפְעָמִים הִרְחִיק מִן הַחוֹק אֲשֶׁר חֹבֵב אָדָם לַעֲשׂוֹת, אוֹ שֶׁהָיְתָה מַכְשֵׁלָה תַּחַת יָדוֹ, לֹא חָסָה עַל נַפְשׁוֹ לְיַסֵּר אוֹתָהּ בְּעֹנֶשׁ, כְּפִי אֲשֶׁר הוּשַׁת מִמֶּנּוּ. וּבִכְלָל הִתְיַגֵּעַ וְהִתְעַמֵּל לְהִתְיַצֵּב כְּנֶגֶד כָּל נְטִיּוֹת הַנֶּפֶשׁ לְשָׂטְנָם מִפְּעֻלָּה הַבִּלְתִּי שְׁלֵמָה, כַּאֲשֶׁר יִמְשֹׁךְ הָרַכָּב בְּיָדוֹ אֶת רֶסֶן הַסּוּס אֲשֶׁר בְּצַוָּארוֹ יָלִין עֹז, לְבַל יְמַהֵר אֶת מְרוּצָתוֹ לְהַשְׁחִית וְלִבְלֹעַ כָּל אֲשֶׁר בְּפֶתַח עֵינַיִם, כִּי כֵן לֵב חָכָם לִימִינוֹ, וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ.
כָּל רוֹאָיו תָּמְהוּ עָלָיו וְיִשְׁתּוֹמְמוּ, כִּי כֵן הָיָה מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת בַּטֶּבַע, עַד שֶׁלֹּא יָכְלוּ לְהַשִּׂיג מַהוּת הַנֶּפֶשׁ הַשּׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבּוֹ, אִם אֱנוֹשִׁית הִיא, אוֹ רוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת בָּהּ, אוֹ שֶׁהִיא מֻרְכֶּבֶת מִשְּׁתֵּי אֵלֶּה יַחַד, כִּי אֵין דֶּרֶךְ חֹל נִרְאֲתָה בּוֹ, כָּל כְּלִי תְּכוּנוֹתָיו קֹדֶשׁ. גַּם אֶת בִּטְנוֹ לֹא הִשְׂבִּיעַ בַּמּוֹתָרוֹת, לֹא מִלֵּא כְּרֵסוֹ מַעֲדַנָּיו, כִּי אִם לְהַחְיוֹת אֶת נַפְשׁוֹ. גַּם תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל לֹא מִשָּׁכָתוֹ, כִּי אִם מָה שֶׁאִלְּצָהוּ לְקִיּוּם הַמִּין. כְּמַמְעִיט בְּדַרְכּוֹ לֹא הֶחְסִיר לְהַטְרִיף אֶת הָרְעָבוֹן בְּלֶחֶם חֻקּוֹ, אֲרוּחָתוֹ אֲרוּחַת תָּמִיד, וְאֶל מַטְעָמִים לֹא נָשָׂא עֵינָיו. רַק פְּקֻדּוֹת הַפִּילוֹסוֹפִיָה שָׁמְרוּ רוּחוֹ לְהוֹצִיא אוֹתָן מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הוּא חָיָה כָּל הֶגְיוֹנֵי לְבָבוֹ נָשָׂא עַל שְׂפָתָיו, וְהָיוּ דְּבָרָיו מַתְאִימִים עִם מַעֲשָׂיו, אֵין בְּנִיבוֹ נִבְזֶה, וְאֵין פִּגּוּל בְּמַעֲשָׂיו, וִיהִי נֹעַם ה' עָלָיו, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו כּוֹנְנָהוּ...
על חיי משה – פילון האלכסנדרוני
תיאור זה, בתוך הביוגרפיה של משה על פי פילון, אינו שואב כל מידע מהכתוב בספר שמות. גם לו רצינו להניח, כי הדברים מושפעים מדמותו של משה כמנהיג, כמתואר בתורה, זה לא יעבוד. משה של התורה הוא עושה דברו של האלוהים, וחכמתו האישית אינה מובלטת כלל בסיפור המקראי. הוא נביא, כלומר מדבר תכופות וישירות עם האל. הוא אוהב עמו. אבל מה שמתאר פילון שונה לחלוטין.
כמה מקורות אפשריים לתיאור דמותו של משה מצויים בספרות ההלניסטית, ובתוכה דברי הפילוסופים, וספרות החכמה המקראית, שהיא מייצגת חשיבה חדשה, מאוחרת הרבה יותר מהחשיבה של החומש. ספרים דוגמת משלי וקהלת יכולים היו לשמש השראה לפילון בתיאור דמותו של משה. גם בספרות החיצונית נמצאים כמה ספרים דומים, דוגמת משלי בן סירא.
משה הפילוסוף של פילון מצטיין בכמה מאפיינים: הוא מכיר את הישגי המדע של העולם העתיק, ובכללם המתמטיקה, האצטגנינות וההנדסה. הוא משכיל גם בתורות מיסטיות, הנפוצות במצרים של ימי פילון. הוא מכיר גם את התורות שמוצאן במסופוטמיה (אשור ובבל), ומודע למשותף ביניהן לתרבות מצרים, אך גם למפריד ביניהן. האמת היא נר לרגליו – מושא שאיפה מתמיד. מזגו שקול ורגוע. הוא אינו נותן ליצריו ולרגשותיו לשלוט בו. מתוך כך הוא גם צנוע בסיפוק צרכי הגוף שלו. מעשיו תואמים את דבריו. תוספת חשובה לדמותו של מה היא ההערה: 'שֶׁלֹּא יָכְלוּ לְהַשִּׂיג מַהוּת הַנֶּפֶשׁ הַשּׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבּוֹ, אִם אֱנוֹשִׁית הִיא, אוֹ רוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת בָּהּ, אוֹ שֶׁהִיא מֻרְכֶּבֶת מִשְּׁתֵּי אֵלֶּה יַחַד, כִּי אֵין דֶּרֶךְ חֹל נִרְאֲתָה בּוֹ, כָּל כְּלִי תְּכוּנוֹתָיו קֹדֶשׁ'. אם עניין זה לא היה מוזכר – זה לא היה משה!
זוהי דמות הפילוסוף של ימי בית שני. האם מתאימות תכונות הפילוסוף גם למנהיג לאומי? התרבות ההלניסטית העלתה על נס את האפשרות, שמנהיגי מדינה יהיו משכילים, ושחינוכם יהיה ברוחה של הפילוסופיה. כמה מהם היו כאלה באמת? אין לנו מושג. בודדים מהם, כמו מרקוס אורליוס הרומאי, השאירו אחריהם כתבים שכתבו בעצמם. יתכן שדמותו של שלמה המלך בספר מלכים הושפעה אף היא מהתבנית הזאת. ספר מלכים נכתב, ככל הנראה, בתקופת גלות בבל, או בראשית תקופת בית שני.