"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה". מִי קָרָא וַי? הקב"ה קָרָא וַי.
לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁנִּשְׁבָּה בְּנוֹ, נִלְבָּשׁ בִּלְבוּשׁ נְקָמָה בְּאוֹיְבָיו, וְהָלַךְ וֶהֱבִיאוֹ. נָטַל אֶת הַשַּׁבַּאי וּתְלָאוֹ בְּגַרְדּוֹן. הִתְחִיל לְצַעֵר אוֹתוֹ וְאָמַר לֵיהּ: לָמָּה עָשִׂיתָ כָּךְ לִבְנִי? עִם שֶׁהוּא מְצַעֲרוֹ, הִתְחִיל לְהוֹדוֹת, וְאָמַר הַמֶּלֶךְ: וַי שֶׁהוֹדָה זֶה. הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ לְצַעֲרוֹ הַרְבֵּה וְהוֹדָה, מִיַּד נָתַן לוֹ אָפִפּוּרִין.
כָּךְ פַּרְעֹה שִׁעְבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, הִתְחִילוּ הַמַּכּוֹת בָּאוֹת עָלָיו. וּכְשֶׁשְּׁלַחַן אָמַר הקב"ה: וַי שֶׁשִּׁלַּח פַּרְעֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה".
דָּבָר אַחֵר: מִי קָרָא וַי? פַּרְעֹה קָרָא וַי.
לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ קְצָצִים מִכֶּרֶם בְּדָמִים מוּעָטִים, הָלַךְ הַלּוֹקֵחַ וְעָשָׂה לוֹ תֵּבוֹת וּמִגְדָּלִים וַחֲפָצִים הַרְבֵּה. רָאָה אוֹתוֹ הַמּוֹכֵר, אָמַר: וַי לְאוֹתוֹ הָאִישׁ, מַה מָכַר. כָּךְ פַּרְעֹה - הָיוּ יִשְׂרָאֵל מְשֻׁעְבָּדִין לוֹ בְּטִיט וּלְבֵנִים, וְלֹא הָיוּ נִכָּרִים שֶׁהֵם אֻמָּה. כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וּבָאוּ וְנַעֲשׂוּ דְּגָלִים עַל הַיָּם, יָצָא פַּרְעֹה וְרָאָה אוֹתָם שֶׁהָיוּ עשויין דְּגָלִים, הִתְחִיל קוֹרֵא וַי, וִיהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה.
דָּבָר אַחֵר: כְּנַעֲנִים קָרְאוּ וַי.
לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן קָטָן וְהָיָה לוֹ אֻסְיָא, וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לָצֵאת לִמְדִינַת הַיָּם.
אָמַר לְאָרִיס אֶחָד שֶׁיְּהֵא מְשַׁמְּרָהּ, וְשֶׁיְּהֵא אוֹכֵל מִפֵּרוֹתֶיהָ עַד שֶׁיַּעֲמֹד בְּנוֹ עַל פִּרְקוֹ. כְּשֶׁגָּדַל בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ בִּקֵּשׁ הָאֻסְיָא. מִיַּד הִתְחִיל הָאָרִיס קוֹרֵא וַי. כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, וְהַכְּנַעֲנִיִּים יוֹשְׁבִין וּמְשַׁמְּרִין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הִתְחִילוּ קוֹרְאִים וַי!
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר:
לָמָּה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁנָּפְלָה לוֹ בֵּית כּוֹר בִּירֻשָּׁה, וּמְכָרָהּ בְּדָבָר מוּעָט. הָלַךְ הַלּוֹקֵחַ וּפָתַח בָּהּ מַעְיָנוֹת, וְנָטַע בָּהּ גִּנּוֹת וְאִילָנוֹת וּפַרְדֵּסִים, הִתְחִיל הַמּוֹכֵר נֶחֱנַק. כָּךְ נַעֲשָׂה לְמִצְרַיִם שֶׁשִּׁלְּחוּ וְלֹא יָדְעוּ מַה שִׁלְּחוּ. עֲלֵיהֶן מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים".
תַּנָּא ר' יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לְעַבְדּוֹ: צֵא וְהָבֵא לִי דָּג מִן הַשּׁוּק. הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ דָּג מַבְאִישׁ. אָמַר לֵיהּ: חַיֶּיךָ, חֲדָא מִן תִּלְתָּא לָא פָּלְטָה לָךְ: אוֹ סִירוֹת אַתָּה אוֹכֵל. אוֹ מֵאָה בּוֹרְלוֹדִין אַתָּה לוֹקֶה, אוֹ מָמוֹן אַתָּה נוֹתֵן. אָמַר: אֲנִי אוֹכֵל סִירוֹת. לֹא הִסְפִּיק לֶאֱכֹל עַד שֶׁנָּקְטָה נַפְשׁוֹ עָלָיו, וְאָמַר: אֲנִי פּוֹרֵעַ מָמוֹן. נִמְצָא: אוֹכֵל סִירִיּוֹת, וְלוֹקֶה, וּמְשַׁלֵּם מָמוֹן. כָּךְ אָמַר הקב"ה לְפַרְעֹה: רָשָׁע, חַיֶּיךָ, עָשָׂר קָטַפְרֵס אַתָּה לוֹקֶה - אֵלּוּ עָשָׂר מַכּוֹת. וּמָמוֹן אַתָּה נוֹתֵן - וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם.
וְיִשְׂרָאֵל אַתָּה תְּשַׁלַּח - לְכָךְ נֶאֱמַר: "וַיהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה".
(ילקוט שמעוני)
פסטיבל שלם של מדרשים נוצר סביב הפסוק הזה משמות י"ג:
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה, וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.
משום מה, המילה 'ויהי' מרימה אצל חז"ל את הפיוז היצירתי, בעוד שהפשט ברור מאד. 'ויהי' בסך הכל אומרת 'כאשר', אבל חז"ל מתרשמים מהצליל של המילה, ומפרקים אותה לשתיים: 'וַי הִי'. 'וי' היא מילה שכל ינוקא יודע לומר כאשר כואב לו משהו, ו'הי' היא קיצור של 'נהי' או של קינה. וחז"ל שואלים: "מִי קָרָא וַי" כאשר שלח פרעה את בני ישראל? מספר התשובות השונות לשאלה זו ממחיש לנו, שכאשר מתרחש למאן דהוא אירוע משמח, יכולים להיות אנשים שונים, שיקראו 'וי', כי עבורם אין כל שמחה במה שקרה.
נתעלם הפעם מהצורך לתרגם כל מיני מילים ארמיות, כי הרעיון בסך הכל די ברור; ונפנה לשמוע מפי חז"ל מי לא היה כל כך מבסוט מיציאת מצרים:
ü ראש וראשון למקוננים – הקב"ה בכבודו ובעצמו. אחרי שהכה את פרעה עשר מכות, ופרעה התחרט על סרבנותו, נמלא לבו של האל חמלה עליו, והוא הצטרף למקוננים.
ü פרעה עצמו קרא 'וי', שכן נוכח לדעת איזה פוטנציאל אנושי הוא איבד בעזיבת בני ישראל את ארצו. כל עוד היו עבדים, לא הביאו לידי ביטוי את זהותם כעם, ואחרי היציאה ממצרים התגבשו לאומה מאורגנת בשבטים (דגלים), ופרעה התחיל להתייחס אליהם כאל בני אדם. גם המצרים כולם החלו להבין שמכרו משהו בזול, משהו שערכו עלה מיד אחרי העיסקה, והיתה להם סיבה טובה לקרוא 'וי'.
ü הכנענים, שהחזיקו בארץ כנען כמשמרת כל אותן ארבע מאות שנה שהיו בני ישראל במצרים, קראו 'וי' גם הם, שכן הבינו שהחגיגה עומדת להסתיים, ובני ישראל עומדים להגיע (אם כי באיחור של ארבעים שנה נוספות) לתבוע את הירושה לעצמם.
ר' ישמעאל מספר לנו את המשל הידוע על המלך ששלח את עבדו לשוק להביא דג, והעבד שב עם דג מסריח. המלך בחר להעניש את עבדו בדרך מקורית, ונתן לו שלושה עונשים לבחור אחד מהם. העבד בחר לאכול את הדג המקולקל, לא עמד בסבל, וביקש להחליף לעונש השני – במלקות, ומשכאב ההצלפה היה עז מדי, ביקש לקבל את העונש השלישי – לשלם קנס, וכך חטף העבד, בסופו של דבר, את שלושת העונשים ביחד. למשל זה יש גרסאות רבות, ולא רק בתרבות היהודית. המלך הוא, בנמשל, אלוהים, והעבד הוא פרעה, ואידך זיל גמור. אין ספק, שגם במשל זה פרעה הוא שאמר לבסוף 'וי' כפול ומשולש.
בגרסה דומה, של מכילתא דרבי ישמעאל מנוסח הנמשל במילים ברורות: כך נעשה למצרים: לקו (אלו עשר המכות , (ושילחו )את ישראל לחופשי) וניטל ממונם (על פי הנאמר: וַיְנַצְּלוּ אֶת-מִצְרָיִם).