מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁעָלוּ לִרְחֹץ בְּאֵלֶּה מֶרְחֲצָאוֹת שֶׁבִּטְבֶרְיָה. רָאָה אוֹתָם מִין אֶחָד. אָמַר מָה שֶׁאָמַר, וְתָפְסָה אוֹתָם כִּפַּת בֵּית הַמֶּרְחָץ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, רְאֵה מָה שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה... כַּאֲשֶׁר יָצָא אוֹתוֹ הַמִּין, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מָה שֶׁאָמַר, וְתָפַס אוֹתוֹ שַׁעַר בֵּית הַמֶּרְחָץ, וְהָיָה כֹּל מִי שֶׁנִּכְנַס הָיָה נוֹתֵן לוֹ אֶגְרוֹף, וְהָיָה כֹּל מִי שֶׁיּוֹצֵא נוֹתֵן לוֹ דְּחִיפָה. אָמַר לָהֶם הַמִּין: הַתִּירוּ מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם! אָמְרוּ לוֹ: הַתֵּר, וַאֲנַחְנוּ נַתִּיר. הִתִּירוּ אֵלֶּה לְאֵלֶּה.
כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְאוֹתוֹ הַמִּין: זֶה מָה שֶׁאַתָּה חָכָם. אָמַר: נֵרֵד לַיָּם. כַּאֲשֶׁר יָרְדוּ לַיָּם, אָמַר אוֹתוֹ הַמִּין מָה שֶׁאָמַר, וְנִקְרַע הַיָּם. אָמַר לָהֶם: וְלֹא כָּךְ עָשָׂה מֹשֶׁה רַבְּכֶם בַּיָּם! אָמְרוּ לוֹ: אֵין אַתָּה מוֹדֶה שֶׁהָלַךְ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּתוֹכוֹ. אָמַר לָהֶם, כֵּן. אָמְרוּ לוֹ: וְתֵלֵךְ בְּתוֹכוֹ?! הָלַךְ בְּתוֹכוֹ. גָּזַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל שָׂרוֹ שֶׁל הַיָּם, וּבָלַע אוֹתוֹ.
תלמוד ירושלמי סנהדרין
המלחמה עם המינים, הנוצרים הראשונים, היתה עזה מאד במאות הראשונה והשנייה לספירה. מזרם יהודי, שהלך בדרך קצת עצמאית התפתחה הנצרות לזרם גדול, שמאמיניו הרבים באו רובם מהאוכלוסיות הלא-יהודיות במרחב, ואשר אתגרו יותר ויותר את הסמכות הפרושית, שהיתה ה-mainstream של אותם הימים. היו במאבק הזה מאפיינים של ויכוח תיאולוגי משולבים במאבקי כוח בין זרמים ומעמדות ביהדות. התוצאה המאוחרת יותר של מאבק זה היתה ההיפרדות המוחלטת של הנצרות מהיהדות.
הסיפור שלפנינו אינו עוסק כלל בוויכוח התיאולוגי עם המינים, אלא במאפיין עממי של אותו מאבק, והוא כוחם המאגי של הנאבקים משני המחנות. ארבע הבשורות של הברית החדשה מרבות לספר על כוחו המאגי של ישוע, על ניסים שחולל, ואלה, כך נראה, תרמו רבות למעמדו ולהשפעתו על פשוטי העם. גיבורי סיפורנו הם שלושה תנאים, ר' אליעזר (בן הורקנוס), ר' יהושע ור' עקיבא. ר' אליעזר נודע בספרות התנאית גם בסמכותו הלמדנית וגם בכוחו המאגי, ויעיד על כך סיפור תנורו של עכנאי, שבו מחולל ר' אליעזר כמה ניסים, במטרה לחזק את סמכותו כמורה הוראה. בסיפור תנורו של עכנאי אין הניסים משכנעים את החכמים בצדקתו של ר' אליעזר. בסיפור שלפנינו, המתרחש בטבריה, פוגשים שלושת החכמים במין – אם תרצו, באחד מחסידי הנוצרים הראשונים, ומתפתחת ביניהם מלחמה מאגית, ללא כל קשר למאבק הרעיוני בין שני הזרמים.
טבריה של אותם ימים היתה עיר צעירה. היא הוקמה בסביבות שנת 20 לספירה, ושלושת החכמים של סיפורנו שייכים לתקופת החורבן (שנת 70 לספ') ומעט אחריו. זו עדיין לא היתה תקופת גדולתה של טבריה, אך היא היתה מראשיתה שילוב של מיזם רומי עם אוכלוסיה יהודית פעילה. הסיפור מתחיל בבית המרחץ בטבריה, מקום המאפיין את השפעת התרבות הרומית על אורח החיים בארץ-ישראל של אותם הימים. שם, בבית המרחץ, פוגשים החכמים את אותו מין, והוא מתגרה בהם בטריק כישופי, המדביק אותם לכיפת הבית. המדרש אינו מספר מה עשה אותו מין, אלא אומר בקצרה: 'אמר מה שאמר...'. המנהיג שבחבורה, ר' אליעזר, מבקש את עזרתו של ר' יהושע, וזה אמנם אין לו 'מחיקון' לכשף של אותו מין, אבל הוא משיב לאיש כגמולו, ומדביק אותו לשער בית המרחץ, שם הוא מקבל חבטות מהנכנסים ומהיוצאים. האיש פונה אל החכמים בבקשה שיתירו את הכשף שלהם, והם נעתרים רק לאחר שהוא מתחייב להתיר גם אותם מהכשף שלו.
המשך הסיפור מתרחש על שפת הכנרת. המין ממשיך להתגרות בחכמים, ובוקע את הים, באומרו שכך לא עשה אפילו משה 'רַבְּכֶם' (ובאומרו זאת הוא מוציא עצמו מן הכלל היהודי). אי אפשר שלא להיזכר גם בנס ההליכה על המים של ישוע, שהתרחש על מימי אותו אגם כמה עשרות שנים לפני כן. הוויכוח מתלהט, והחכמים מציעים למין, שיוכיח להם את כוחו בהליכה בתוך הים כבני ישראל בעת קריעת ים סוף, או על פני המים, כמעשהו של ישוע. הבחור בולע את הפיתיון, נכנס לכנרת, ור' יהושע גוזר על שרו של ים, שיבלעו מי הכנרת את האיש, וכך היה... כך, לפחות, מספר התלמוד הירושלמי.
אז מה יש לנו כאן? לא תיעוד של ויכוח בין-דתי, כי אם מעשה במכשפים משני המחנות, המבקשים להוכיח כוחו של מי גדול יותר במעשים מאגיים. לא נתעלם מהעובדות, המעידות על אמונה נרחבת במאגיה ובניסים, הקיימת עדיין בקרב מאמינים מכל הדתות גם בימינו.