מֶלֶךְ כָּעַס עַל בְּנוֹ, וְהָיְתָה לְפָנָיו אֶבֶן גְּדוֹלָה, וְנִשְׁבַּע הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא זוֹרְקָהּ עַל בְּנוֹ. חָזַר וְאָמַר: אִם אֲנִי זוֹרְקָהּ בּוֹ - שׁוּב אֵין לוֹ חַיִּים, וּלְבַטֵּל גְּזֵרָתִי אִי אֶפְשָׁר. מֶה עָשָׂה? צִוָּה, וְכִתְּתוּהָ צְרוֹרוֹת קְטַנִּים, וְהִתְחִילוּ זוֹרְקִין עָלָיו אַחַד אֶחָד – נִמְצָא הַמֶּלֶךְ הִצִּיל אֶת בְּנוֹ, וְקִיֵּם שְׁבוּעָתוֹ
ילקוט שמעוני לתהלים עפ"י ספר האגדה
מהי משמעותה של שבועה? כשאדם ירא אלוהים נשבע על דבר מה, הוא מדמה לעצמו את אלוהים ניצב לפניו, והאל שומע את השבועה. מעמד זה מחייב את האדם לקיים את שבועתו. משנשבע אדם – את הנעשה אין להשיב. גם נדר הוא מין שבועה. כך, למשל, נאלץ יפתח הגלעדי לקיים את נדרו ולהקריב את הראשון שיצא מפתח ביתו לקראתו עם שובו מן המלחמה – ולמרבה הפלצות היתה זאת בתו. התרת נדר או שבועה היא נוהל מאוחר לתקופת המקרא, נוהל שפיתחו חז"ל, והוא מחייב הקמת בית דין מיוחד לעניין זה, בית דין שלא יקל ראש באפשרות זו של התרת השבועה או הנדר.
לפנינו משל קצר, המספר, כמו מאות משלים אחרים, על מלך בן-אנוש ועל בנו. מכל המשלים האחרים שקראנו בעבר אנו כבר יודעים כי הנמשלים הם אלוהים ועם ישראל.
אלוהים, כפי שאנו מכירים אותו מטקסטים יהודיים חשובים כמו מקרא, משנה או תלמוד, הוא יציר דמיונם של בני אדם. למה הכוונה? מה שכתוב על אלוהים באותם טקסטים הוא מה שאותם כותבים דימו לעצמם ביחס לאלוהים. במדרש הקצר והחביב שלפנינו מי שנשבע הוא האלוהים בכבודו ובעצמו. זו, כמובן, הברקה חז"לית. בפני מי מתחייב אלוהים, כאשר הוא נשבע? בפני עצמו...
המלך כועס על בנו – כלומר אלוהים כועס על בניו, עלינו. אלוהים הכועס מוכר לנו היטב מהתורה, בה מתפרץ כעסו באופן כמעט בלתי נשלט, וכששוכך זעמו, הוא אינו עושה בדרך כלל חשבון נפש. אלוהים של חז"ל יודע גם להתחרט, להרגיש בדידות, להתאבל ולחוש חמלה.
בכעסו של המלך הוא מרים אבן גדולה, ונשבע כי יטיל אותה על בנו. האבן גדולה מאד, אך לא יותר ממה שאלוהים יכול להרים (מזכיר לכם משהו?). רגע אחרי זה מתחוור לו, לאלוהים, מה עתיד לקרות אם יקיים את שבועתו. אם יטיל את האבן הגדולה על בנו, הבן ימות, ללא ספק; והמלך כבר מתחרט על רצונו ועל שבועתו.
מי יבטל את שבועתו של אלוהים? אלוהים? אלוהים מאמין, כי את גזרתו שלו עצמו אין הוא יכול לבטל. אלוהים של חז"ל אינו כל-יכול, מתברר... מה יהיה הפתרון? למזלו של אלוהים במדרש הזה עומדים לרשותו חכמים, המסוגלים להמציא פתרונות יצירתיים כמעט לכל בעיה, גם אם היא נראית לכאורה בלתי פתירה בעליל.
הפתרון הוא לפרק את האבן לצרורות, כלומר לאבני חצץ קטנות, ואת הצרורות האלה יטיל אלוהים בנו, במאמיניו שהכעיסו אותו, וכך עמנו שורד מסבל לסבל, ממכה למכה, דרך כל ההיסטוריה היהודית, ואלוהים הצליח גם לקיים את שבועתו וגם לשמור עלינו בחיים, אם כי אולי לא במצב כל כך טוב...
הפתרון שנמצא נראה קצת כמו רמיה עצמית, אבל אצל חז"ל גם לאלוהים מותר לרמות את עצמו מפעם לפעם.
אגב, את הרעיון המשעשע של פירוק האבן הגדולה לצרורות ניתן לתרגם לשפע של פתרונות מעשיים לבעיות קשות על ידי פירוק המשימה הקשה למשימות קטנות קלות יותר. זהו אב-טיפוס של דרך מוכרת לפתרון בעיות. כך מנסה, לדוגמה, הממשלה הנוכחית (2023) להתגבר על ההתנגדות הענקית להפיכה המשטרית שהיא זוממת לבצע, על ידי פירוקה לעשרות של הצעות חוק, שכל אחת נראית אפשרית יותר להשגה.