ר' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ - מִמֵּימֵי אוֹקְיָינוֹס הוּא שׁוֹתֶה, שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים אֶלָּא מֵימֵי אוֹקְיָינוֹס הַיּוֹרְדִים עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בְּרֵאשִׁית ב, ו). אָמַר לוֹ ר' יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא מֵימֵי אוֹקְיָנוֹס מְלוּחִין הֵן, וּמֵי הַגְּשָׁמִים הֵם מַיִם מְתוּקִים! אָמַר לוֹ: מְמַתְּקִין הַמַּיִם בֶּעָבִים, וּמִשָּׁם יוֹרְדִים מַיִם מְתוּקִים.
וְאִלּוּ ר' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים הוּא שׁוֹתֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מַיִם" (דְּבָרִים יא, יא), וְשׁוֹאֲלִים: אֶלָּא מָה (כֵּיצַד) אֲנִי מְפָרֵשׁ לְשִׁיטַת ר' יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַפָּסוּק "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ"? מְלַמֵּד שֶׁהָעֲנָנִים מִתְגַּבְּרִים וְעוֹלִים לָרָקִיעַ, וּפוֹתְחִין פִּיהֶן כְּנֹאד, וּמְקַבְּלִין מֵי מָטָר מִלְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יְגָרַע נִטְפֵי מָיִם יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ" (אִיּוֹב לו, כז) (וְזִיקָא הוּא בַּאֲרָמִית נֹאד) שֶׁהָאֵד הָעוֹלֶה מִן הָאָרֶץ הוּא כְּנֹאד, הַמֵּכִיל אֶת הַמָּטָר.
וּמְנֻקָּבוֹת הֵן הָעֲנָנוֹת כִּכְבָרָה הַמְּלֵאָה חוֹרִים, וּבָאוֹת וּמְחַשְּׁרוֹת (וּמַשְׁלִיכוֹת) מַיִם עַל גַּבֵּי קַרְקַע, שֶׁנֶּאֱמַר: "חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים" (שְׁמוּאֵל ב' כב, יב). וְאֵין בֵּין טִפָּה לְטִפָּה אֶלָּא כִּמְלֹא נִימָא (חוּט), וְאַף עַל פִּי כֵּן כָּל טִפָּה יוֹצֵאת לְחוּד, לְלַמֶּדְךָ שֶׁגָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים כְּיוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ בּוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁפֶּלֶא יְרִידַת הַגֶּשֶׁם כִּבְרִיאַת הָעוֹלָם.
בבלי תענית עפ"י שטיינזלץ
חז"ל מנסים להסביר את תופעת הטבע הכל כך מופלאה וכל כך חיונית לחיי האדם – את ירידת הגשם. אמנם הבנת עקרונות מחזור המים בטבע הייתה כבר נחלתם של אריסטו ותלמידיו (מאה רביעית לפנה"ס), אבל אצל חז"ל הרעיון הזה עדיין לא גובש. מה שכל תלמיד בביה"ס היסודי בימינו יודע, לא היה עדיין מוכר לחכמינו. הם שאלו את עצמם האם מקור מי הגשמים הוא מאגר שמיימי אינסופי, או שמא יש למים אלה קשר למי האוקיינוס. הם התקשו לענות על תמיהתו של קהלת: "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא".
מחלוקות רבות וחשובות רשומות על שמם של שני החכמים אלה, ר' אליעזר בן הורקנוס ור' יהושע בן חנניה, מגדולי התנאים, תלמידי רבן יוחנן בן זכאי: המחלוקת אימתי נברא העולם – בניסן או בתשרי, המחלוקת על זמני קריאת שמע, היחס לתוספת חומרות, השאלה מי הם בני העולם הבא, והמחלוקת בתנורו של עכנאי. נראה כאילו גם ענייני אגו שיחקו תפקיד במערכת היחסים הבעייתית בין השניים. וכך, גם בשאלה המדעית לכאורה על מקור מי הגשמים בוחרים השניים לא להסכים.
ר' אליעזר סבור, שמקור מי הגשמים הם האוקיינוסים. ר' יהושע לא עושה לו חיים קלים, ושואל איך זה שמי הגשמים הם מתוקים, בעוד שמי האוקיינוס הם מלוחים. ר' אליעזר לא מתבלבל, ומציע, שתהליך ההתפלה מתרחש בעננים. למרות שהוא מזכיר את הפסוק מבראשית - "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ" – ובזאת מתקרב להסבר המדעי המקובל, שהאדים העולים מן הארץ, ועוד יותר מכך – מהימים, מצטברים לעננים, ר' אליעזר אינו מכיר עדיין את הרעיון, שהאדים העולים מן הים הם בעצמם מים מתוקים, שהשאירו מאחוריהם את המלחים ברגע האידוי. בסוגיה זו קרוב ר' אליעזר יותר מר' יהושע להסבר המדעי המקובל.
ר' יהושע מחזיק באמונה אחרת. לדעתו קיימים אוצרות של מים בשמיים, ואלה, כמובן, מים מתוקים. זהו אותו 'מטר השמים', הנזכר בתורה. ר' יהושע קורא להם 'מים עליונים'. העננים הם תוצר של האד העולה מן הארץ, אך אלה בבחינת כלים ריקים, נאדות, והם פוערים פיותיהם וקולטים את המים העליונים מן השמים. אוצרות המים העליונים הם, אם כן, יצירה אלוהית החוזרת ומתהווה.
סופו של המדרש אינו עוסק בוויכוח הפסבדו-מדעי בין שני החכמים הגדולים שלנו, אלא בתופעה נוספת, הקשורה בגשם. את המים אנו מכירים בטבע ובחיי יום-יום בדרך כלל במאגרים המכילים את הנוזל הזה כיחידה אחת. גם כאשר אנו שופכים מים מכלי לכלי, אנו חווים על פי רוב את הנוזל הזה כיחידה אחת. אמנם אפשר להניח כי המצאת הטוּש, אותו מזלף, המפריד את גוש המים לטיפות טיפות, כבר היתה מוכרת לחז"ל, ועדיין הם תהו כיצד זה יורד כל הגשם הרב הזה בתצורה הזו של טיפות נפרדות, גם כאשר בין אחת לרעותה מפריד מרחק זעיר, שעוביו כנימה. תופעה מופלאה זו מסעירה את דמיונם של חכמינו, הרואים בה פלא, שאינו קטן מפלא בריאת העולם.
נחזור אל פליאתו של קהלת על שכל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא. ההצלחה לענות על שאלה גדולה זאת, שהיתה, כאמור, נחלתם של הוגי הדעות ביוון עוד לפני תקופת חז"ל, היא היא שיצרה את רעיון מחזור המים בטבע: ישנה כמות מים קבועה בעולם. המים המתאדים מפני האוקיינוסים והופכים לאד (מאוחר יותר ייקרא לו 'גז'), שבים והופכים לנוזל, ויורדים לאחר מכן כגשם, שלג, טל וברד על הארץ. סופו של המסע הזה הוא האוקיינוס, הקולט את אותם המים שוב ושוב. נסלח להם, לר' אליעזר ור' יוחנן, שידע זה לא היה מוכר להם (פרובינציאלים, לא ככה?).