אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַד שֶׁיִּרְאֶנָּה, שֶׁמָּא יִרְאֶה בָּהּ לְאַחַר הַקִּדּוּשִׁין דָּבָר מְגֻנֶּה, וְתִתְגַּנֶּה עָלָיו, וְיִשְׂנָאֶנָּה, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (וַיִּקְרָא יט, יח), וּכְדֵי שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לְמִכְשׁוֹל בְּדָבָר זֶה, אָמְרוּ, שֶׁיְּקַדֵּשׁ הוּא אוֹתָהּ בְּעַצְמוֹ, וְכָךְ יִרְאֶנָּה, וְיַחְלִיט אִם נָאָה הִיא בְּעֵינָיו.
נֶאֱמַר, שֶׁהָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בָּהּ וּבִשְׁלוּחָהּ. וְיֵשׁ לִשְׁאוֹל: עַכְשָׁו הֲרֵי בִּשְׁלוּחָהּ הִיא מִתְקַדֶּשֶׁת, בָּהּ עַצְמָהּ נִצְרְכָה לוֹמַר?! וְעַל כָּךְ אָמַר רַב יוֹסֵף: מְצֻוָּה בָּהּ יוֹתֵר מִבִּשְׁלוּחָהּ. כִּי כְּמוֹ זוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁרַב סָפְרָא הָיָה חוֹרֵךְ רֹאשׁ בְּהֵמָה, וְרָבָא הָיָה מוֹלֵחַ דָּג שִׁבּוּטָהּ לִכְבוֹד שַׁבָּת.
אֲבָל כְּשֶׁמְּמַנָּה הָאִשָּׁה שָׁלִיחַ לְקִדּוּשֶׁיהָ, אִסּוּר אֵין בָּהּ. וְטַעְמוֹ שֶׁל דָּבָר, כְּדִבְרֵי רֵישׁ לָקִישׁ, שֶׁאָמַר: פִּתְגָּם הוּא, שֶׁאוֹמְרוֹת הַנָּשִׁים: טוֹב לְשֶׁבֶת בִּשְׁנַיִם מִלָּשֶׁבֶת אַלְמָנָה, בּוֹדְדָהּ, לוֹמַר שֶׁהָאִשָּׁה אֵינָהּ מַקְפִּידָה כָּל כָּךְ, וּמִסְתַּפֶּקֶת אַף בְּגֶבֶר, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֵיזֶה פְּגָם, וְלָכֵן אַף אִם תִּתְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, וְלֹא תִּרְאֶה לִפְנֵי כֵן אֶת בַּעְלָהּ, אֵין לַחְשֹׁשׁ, שֶׁיִּתְגַּנֶּה בְּעֵינֶיהָ, וְתִשְׂנָאֵנוּ.
בבלי קידושין עפ"י שטיינזלץ
קצת קשה להבין זאת, אבל קידושין על ידי שליח היו פעם מנהג מקובל. סיפור עבד אברהם, הנשלח להביא מפדן ארם אישה ליצחק, מעיד לכאורה על קדמות המנהג הזה. הסיפור המקראי אינו עוסק בשאלה המשפטית, אם הקידושין נעשו חוקיים כבר שם, עוד לפני שפגשה רבקה את יצחק, או שמא המַהֲלָךְ הושלם רק בארץ ישראל, כשנפגשו השניים. סיפור זה משמר עוד עניין, קטן לכאורה, אבל חשוב לנו כיום, והיא הפנייה של בני משפחתה של רבקה אליה בשאלה, אם תסכים להינשא ליצחק. מכל מקום – המשנה כבר מצהירה בבהירות, שקידושין על ידי שליח – יש להם תוקף.
אבל שליח של מי? של הגבר או של האישה, או שמא של שניהם?
נתחיל בהכרה בכך, שלא מדובר ביחסים סימטריים בין החתן לכלה. החתן 'קונה לו' כלה, והיא מועברת מרשות אביה לרשותו, בדומה להעברת קניין. אם כן, גם שאלת הזכות לקדש על ידי שליח אינה זהה עבור השניים.
דעתם של חז"ל לגבי אפשרות הקידושין של האישה על ידי שליחו של הגבר מסתכמת, בסופו של דבר, במה שכתוב בשולחן ערוך:
'האיש יכול לעשות שליח לקדש לו אשה, בין אשה סתם בין אשה פלונית, ויאמר לה השליח: הרי את מקודשת לפלוני. אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמו, אסור לקדשה ע"י שליח, אלא אם כן מכירה, שמא אחר כך ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו. ומכל מקום אע"פ שמכירה, מצוה שיקדשנה בעצמו, אם אפשר'.
השולחן ערוך אומר, כי גבר יכול לקדש לו אישה על ידי שליח. זה תקף גם לגבי קידוש אישה מסוימת, אך גם לגבי אישה כלשהי, שימצא השליח כמתאימה לקידושין. מאידך, מדגיש השולחן ערוך, כי אם יכול הגבר לקדש את האישה בעצמו – אין הוא רשאי לעשות זאת על ידי שליח. הדבר אסור במיוחד, אם אין הגבר מכיר את האישה היכרות של ממש. הנימוק המוזכר כאן – החשש, שלאחר הקידושין יפגוש החתן את הכלה, והיא לא תמצא חן בעיניו.
המקור בבבלי מוסיף לנמק: אם לא תמצא האישה חן בעיני חתנה, יעבור החתן על המצווה החשובה "ואהבת לרעך כמוך". כל ניסיון לחפש במקור התייחסות כלשהי לפגיעה האפשרית ברגשות האישה ובעתידה – יעלה חרס בידינו.
אם כן, חז"ל אינם מתלהבים מקידושין של אישה על ידי שליח, אם כי אינם פוסלים זאת הלכתית. ומה לגבי הכיוון ההפוך, שנקרא לו 'התקדשות האישה על ידי שליח'? כאן הדעות חלוקות.
רב יוסף, הסבור שעדיף שהאישה תהיה נוכחת במעשה הקידושין, ולא תמנה שליח לעניין זה, מביא לחיזוק דעתו דוגמאות מביכות למדי. כמו 'שֶׁרַב סָפְרָא הָיָה חוֹרֵךְ רֹאשׁ בְּהֵמָה, וְרָבָא הָיָה מוֹלֵחַ דָּג שִׁבּוּטָהּ לִכְבוֹד שַׁבָּת', טוב שהאישה תהיה מעורבת במצווה. אותם רבנים לא ויתרו על חלקם האישי בהכנות לקראת שבת, וכמוהם גם האישה – מוטב שתיקח חלק בטקס הקידושין. נזכיר לו, לרב יוסף, שהשתתפות במעשה קידושין היא עניין הרבה יותר רציני מחריכת ראש בהמה או מליחת דג לכבוד שבת.
לעומת רב יוסף, מביא הבבלי את דברי ריש לקיש, האומר כי התקדשות האישה באמצעות שליח היא בסדר גמור. הנימוק שלו מצמרר: עבור האישה, התקשרות בקשר קידושין היא יציאה מאפלת הבדידות, ולא משנה לה, לאישה, מי יהיה בעלה – העיקר שתהיה נשואה. על כן הקידושין על ידי שליח הם רק פרוצדורה, והיעדר ההיכרות עם חתנה לעתיד אינו צריך להיחשב לעניין קריטי. התלמוד מספר, שקשר הנישואין של ריש לקיש עצמו עם אחותו של ר' יוחנן נסתיים בטרגדיה גם עבורו וגם עבור אשתו המסכנה. ללמוד ממנו אמפתיה כלפי האישה – לא מומלץ.
מנהגי החברה החרדית ממחישים לנו במידת מה את מצבה של האישה בימי קדם. בחברה החילונית של ימינו מעמדה החברתי של רווקה או של גרושה, כמו גם האופציות העומדות לרשותה, מאפשרים לה לקבל החלטות עצמאיות, ולהציבה בעמדה שוויונית מול הגבר. היא יכולה להחליט אם היא רוצה להינשא, ועם מי, ואם היא רוצה לסיים את קשר הנישואין.