רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמֵי (רמה, הקשה ממקור אחד על משנהו): כְּתִיב ״וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְגוֹ׳״. לָא קַשְׁיָא (אין בזה קושיה): כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? — לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ — יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ — הַנְהֵג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ׳״, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ וְגוֹ׳״.
אָמַר אַבָּיֵי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל , וְעָלְתָה בְּיָדָן. כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן.
אֲמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנַן: בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ (בבקשה מכם), בְּיוֹמֵי נִיסָן וּבְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי (בעונות החקלאיות העמוסות בעבודה) לָא תִּתְחֲזוֹ קַמַּאי (אל תבואו אלי), כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּטַּרְדוּ בִּמְזוֹנַיְיכוּ כּוּלָּא שַׁתָּא (כדי שלא יחסר לכם מזונכם כל השנה).
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים עָשׂוּ תּוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרַאי, זוֹ וָזוֹ נִתְקַיְּימָה בְּיָדָן. דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ מְלַאכְתָּן קֶבַע וְתוֹרָתָן עֲרַאי, זוֹ וָזוֹ לֹא נִתְקַיְּימָה בְּיָדָן.
בבלי ברכות
למי שייך הדגן? למגדליו או לאל? אומר רבי חנינא, שהדבר תלוי בהתנהגותם של ישראל. כשהם אינם עושים את רצונו של אלוהים, ״וְלָקַחְתִּי דְגָנִי...", כלומר – אלוהים מראה לישראל שהדגן הוא שלו, ואילו כשהחבר'ה מתנהגים יפה, אזי ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" – כלומר הדגן שייך לעובד האדמה.
אחרי שטרח עובד האדמה כל כך, חרש וזרע וקצר, עלול הוא להתפתות למחשבת גאווה ולומר לעצמו, שהכל הוא עשה בעוצם ידו. יש הזוכרים כל העת, שהאל מתערב בתהליך, קובע עתים לגשמים ולבצורות, ואזי לא צריך להזכיר להם זאת.
רבי ישמעאל מדריך אותנו לזכור להקדיש זמן גם למה שקרוי בפי חז"ל 'דרך ארץ', והכוונה היא למלאכות המפרנסות את המחזיקים בהן, וזאת למרות מה שנאמר ליהושע: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״. רבי ישמעאל מכיר את הפנאטים ללימוד תורה, המפרשים פסוק זה פירוש עקום, ואומרים שאין להם רשות ואין להם זמן פנוי לעיסוקי פרנסה, שכן מצוה עליהם ללמוד תורה ממש כל הזמן... ואיך אפשר להסביר את הפסוק הזה בדרכו של ר' ישמעאל – ממש כמו שנתכוון לו ספר יהושע. אלוהים אומר ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ ליהושע, המנהיג הצבאי, שלא בילה ימים כלילות בבית המדרש, אלא לחם את מלחמות ישראל. מה שהדריך את מעשיו הן מצוות התורה, אך זה לא שימש לו כל צידוק להימנע ממעשים.
ר' שמעון בר יוחאי, שהיה ידוע במרתון של 13 שנה של לימוד תורה אובססיבי, שניהל ביחד עם בנו במערה בגליל, מנסה להתחכם, והוא שואל: אם יקפיד אדם על ביצוע כל פעולות האיכר על פי הזמנים המתאימים להן, כמו זריית הדגן כאשר יש רוח מתאימה, איך יישאר לו זמן ללימוד תורה? הוא מסתמך על פסוק מישעיהו ס"א, שנביא כאן במלואו:
וְעָמְדוּ זָרִים, וְרָעוּ צֹאנְכֶם, וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם, וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי יְהוָה תִּקָּרֵאוּ, מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם, חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ, וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ.
זו נבואה לשיבת ציון, הנאמרת לעם היושב בגלות בבל, ומתענה תחת שלטון זר. הפנטסיה של ישעיהו אודות החזרה לארץ ישראל מתרוממת לגבהים לא מציאותיים: בני ישראל ישובו לחיים של עצמאות, הם ישלטו לא רק בגורלם, כי אם גם בעמים אחרים, שישרתו אותם. את עבודות האדמה והמרעה יעשו הגאסט ארבייטערס, והם יוכלו להתפנות לעיסוקים רוחניים (אצל ישעיהו לא מדובר בלימוד תורה, כי אם בעיסוקי כהונה).
ר' שמעון בר יוחאי, שריב גדול לו עם השלטון הרומי הקשוח, שקוע בעצמו בעולמות רוחניים של מיסטיקה דתית, והאידיאל שלו הוא – אנו נעשה את רצון האל, והגויים יעשו את רצוננו. האם יודעים חוגגי מירון, שזה היה חלומו של הקדוש שלהם?
'הוֹט אֶער גֶּעזוּגְט', אומר אביי, החי בגולת בבל כמאה וחמישים שנה אחרי בר יוחאי, והוא מציאותי יותר. הוא מציין, כי היו שנהגו כר' ישמעאל, ושילבו דרך ארץ עם תלמוד תורה, ומעשיהם צלחו (עלה בידם), והיו שנהגו כבר יוחאי, והקדישו כל שעה משעות הערות שלהם ללימוד תורה, ולא עלה בידם...
רבה בר בר חנה מוסיף התחכמות משלו: ידוע כי הולך ופוחת הדור. הדורות הראשונים (אבותינו...) עשו תורתם קבע ומלאכתם ארעי, כלומר – לימוד התורה היה עיקר מעייניהם, ואל מלאכות הפרנסה התפנו 'כשהתאפשר', ובזכות התורה הצליחו גם במעשי ידיהם. הדורות האחרונים עשו ההפך, ולא עלה בידם. בר בר חנה היה ידוע בסיפורי גוזמאות ששאב ממוחו הקודח, ומה שהוא חושב על מעשיהם של דורות ראשונים יכול להיכלל בקובץ האגדות שלו...
מי שמוכן לשלם את המחיר של עשיית מלאכתו ארעי, ולהגיע לפת לחם, שיבושם לו. מי שסבור, כי בזכות לימוד התורה מישהו אחר חייב לפרנס אותו (גויים או חילונים) – יהיה חייב ללמוד ביום מן הימים, כי לא תמיד יהיה מישהו שיעשה זאת.