מְסֻפָּר: אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַב חִסְדָּא הָיְתָה מִתְקַשֶּׁטֶת בְּחוֹל הַמּוֹעֵד בִּפְנֵי כַּלָּתָהּ, שֶׁאַף שֶׁכְּבָר הָיוּ לָהּ בָּנִים גְּדוֹלִים נְשׂוּאִים, הָיְתָה מִתְקַשֶּׁטֶת בְּחוֹל הַמּוֹעֵד. יָשַׁב רַב הוּנָא בַּר חִינָנָא בְּאוֹתוֹ זְמַן לִפְנֵי רַב חִסְדָּא, וְאָמַר: לֹא שָׁנוּ, שֶׁמֻּתָּר לְאִשָּׁה לַעֲשׂוֹת תַּכְשִׁיטִים אֵלֶּה בְּחוֹל הַמּוֹעֵד אֶלָּא בְּיַלְדָּה (צְעִירָה), שֶׁאֶצְלָהּ זֶה שִׂמְחָה בַּמּוֹעֵד? אֲבָל זְקֵנָה — לֹא, שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְכָךְ.
אָמַר לוֹ רַב חִסְדָּא: הָאֱלֹהִים! אֲפִילּוּ אִמְּךָ מֻתָּר לָהּ לְהִתְקַשֵּׁט, וַאֲפִלּוּ אֵם אִמְּךָ, וַאֲפִילּוּ אִשָּׁה זְקֵנָה הַנִּרְאֵית כְּזוֹ הָעוֹמֶדֶת עַל קִבְרָהּ, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת; שֶׁאוֹמְרִים אֲנָשִׁים: בַּת שִׁשִּׁים כְּבַת שֵׁשׁ, לְקוֹל הַתֹּף הִיא רָצָה, כְּלוֹמַר, נָשִׁים נִשְׁאָרוֹת צְעִירוֹת בְּרוּחָן בְּכָל גִּיל, וְכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן הֲנָאָה בְּקִשּׁוּט, אֵין הַדָּבָר תָּלוּי בַּגִּיל.
בבלי מועד קטן עפ"י שטיינזלץ
נתחיל בתרגיל מוכר וחביב, ונייחס את השאלה העומדת כאן לדיון – לגברים במקום לנשים:
מְסֻפָּר: רַב חִסְדָּא הָיָה מִתְקַשֵּׁט בְּחוֹל הַמּוֹעֵד בִּפְנֵי חֲתָנוֹ, שֶׁאַף שֶׁכְּבָר הָיוּ לוֹ בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת נְשׂוּאוֹת, הָיָה מִתְקַשֵּׁט בְּחוֹל הַמּוֹעֵד. יָשַׁב רַב הוּנָא בַּר חִינָנָא בְּאוֹתוֹ זְמַן לִפְנֵי רַב חִסְדָּא, וְאָמַר: לֹא שָׁנוּ, שֶׁמֻּתָּר לְאִישׁ לַעֲשׂוֹת תַּכְשִׁיטִים אֵלֶּה בְּחוֹל הַמּוֹעֵד אֶלָּא בְּיֶלֶד (צָעִיר), שֶׁאֶצְלוֹ זֶה שִׂמְחָה בַּמּוֹעֵד? אֲבָל זָקֵן — לֹא, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְכָךְ.
אָמַר לוֹ רַב חִסְדָּא: הָאֱלֹהִים! אֲפִילּוּ אָבִיךָ מֻתָּר לוֹ לְהִתְקַשֵּׁט, וַאֲפִלּוּ אֲבִי אָבִיךָ, וַאֲפִילּוּ זָקֵן הַנִּרְאֶה כְּזֶה הָעוֹמֵד עַל קִבְרוֹ, כֻּלָּם מֻתָּרִים; שֶׁאוֹמְרִים אֲנָשִׁים: בֶּן שִׁשִּׁים כְּבֶן שֵׁשׁ, לְקוֹל הַתֹּף הוּא רָץ...
הוריאציה הזאת נראית מופרכת מכמה טעמים. גברים של אותה תקופה לא נהגו, ככל הנראה, להתקשט בכלל, לא כל שכן רבנים, ואפילו הצעירים שבהם. גם האמירה "בֶּן שִׁשִּׁים כְּבֶן שֵׁשׁ, לְקוֹל הַתֹּף הוּא רָץ" לא נשמעת אמינה. מי שרץ לקול התוף הוא מישהו לא רציני, מישהו שניתן לזלזל בו, לדוגמה – נשים.
היו בוודאי חכמים, שכיבדו נשים והעריכו אותן, אך הסיפור שלפנינו מאפיין חשיבה מיזוגנית, המתירה לנשים להתקשט בימים כמו חול המועד, ואולי אפילו מעוניינת שנשים תתקשטנה, כדי לשמח לב בעליהן, אבל באותה נשימה מייחסת האמירה הזאת קלות דעת לנשים. רק שומעות הן את קול התוף, והן קמות לרקד, רחמנא לצלן...
ואם נרצה למצוא את המשהו החיובי בתוך המדרש המיותר הזה, נצביע על דעתו של רב חסדא, שגם נשים זקנות רשאיות להתקשט בחול המועד, אם רצונן בכך. הרעיון שנשים מבוגרות, לא כל שכן זקנות, אין לצפות מהן שייטיבו את מראיהן בימי חג, נגוע לא במיזוגניה, אלא בגילנות.