"שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל" (ירמיה נ, יז): נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְשֶׂה. מַה שֶּׂה הַזֶּה לוֹקֶה עַל רֹאשׁוֹ אוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו, וְכָל אֵבָרָיו מַרְגִּישִׁין, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל. אֶחָד מֵהֶן חוֹטֵא, וְכֻלָּן מַרְגִּישִׁין – "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא" (במדבר טז, כב): שָׁנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּסְפִינָה. נָטַל אֶחָד מֵהֶן מַקְדֵּחַ, וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו. אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: מַה אַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה? אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם? לֹא תַחְתִּי אֲנִי קוֹדֵחַ. אָמְרוּ לוֹ: שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה. כָּךְ אָמַר אִיּוֹב (איוב יט, ד): "וְאַף אָמְנָם שָׁגִיתִי, אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי". אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו (איוב לד, לז): "כִּי יֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶשַׁע בֵּינֵינוּ יִשְׂפּוֹק" - אַתָּה מַסְפִּיק בֵּינֵינוּ אֶת עֲוֹנוֹתֶיךָ.
ויקרא רבה
המקור מירמיהו, בשלמותו, הוא:
שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, אֲרָיוֹת הִדִּיחוּ; הָרִאשׁוֹן אֲכָלוֹ, מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמוֹ, נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל.
הנביא ירמיהו ממשיל את ישראל ויהודה לשה, ואת מלכויות אשור ובבל לאריות. האריה הראשון, שהדיח, הגלה, את ממלכת ישראל, היה מלך אשור. האריה השני היה מלך בבל, שהגלה את ממלכת יהודה. השה חסר האונים נאכל 'עד העצם' על ידי האריות האדירים.
מדוע נזכרים חז"ל בפסוק הזה? הרעיון עליו הם מדברים אינו חולשת העם העברי מול האימפריות הענקיות, אלא הַקֶּשֶׁר בין כל חלקי העם, קשר אמיץ כזה, שכאשר יהודי אחד סובל – מרגישים זאת הכל. את התכונה הזאת ממשילים חז"ל לרגישותו של השה. זה לא משכנע כל כך, שכן ברור, שגם אריה, שייפגע באחד מאבריו – כל גופו יחוש בכך, אבל מילא... השילוב של רגישות, של חולשה ושל קשר בין כל היהודים הוא שילוב מיוחד. לדעת חז"ל – אם מישהו ברקמה האנושית החיה שלנו סובל, כל אחד מאתנו יחוש בכך.
אבל לרעיון הזה יש המשך, או הרחבה: אם אחד מישראל חוטא – כולם מרגישים. למה הכוונה? אפשר היה לחשוב, שבשל האחריות הקולקטיבית של עמנו, אין מצב, שמישהו מאתנו יחטא, ואנו לא נרגיש אשמים. אבל המשך המדרש מבהיר שמדובר במשהו אחר: אם אחד מאתנו חוטא, קרוב לוודאי שכולנו נחטוף... הרעיון הזה מוזכר כבר בתורה, בספר במדבר, בפרשת קורח, דתן ואבירם:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע! וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר! הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?! (במדבר ט"ז)
משה ואהרן מאתגרים את הרעיון של עונש קולקטיבי, ומוחים בפני אלוהים על החלטתו הפזיזה לכלות את כל העדה בשל חטאי קורח וחבורתו.
חז"ל קצת פחות נאיבים. הם אינם מצדיקים את הרעיון הזה, אבל אומרים, שבחיים יש מצב שקבוצת אנשים גדולה תסבול בגלל חטא של מעטים. זה קורה, לדוגמה, כאשר היהודים חיים תחת שלטון זר ועוין, כשחטא של יחיד משמש לשליט תרוץ טוב לפגוע בכל היהודים. זה קורה גם כאשר מישהו עושה מעשה, המסכן לא רק אותו, אלא את הסביבה כולה. הדוגמה הקלאסית לכך היא החלטת מנהיגים יריבים לפתוח במלחמה, שבה ייהרגו הרבה חפים מפשע, שלא בחרו במלחמה זו.
המשל על הנוסע בספינה, הקודח חור בקרקעיתה, ונוסעי הספינה מוחים על החלטתו המסכנת את כולם, הוא משל נהדר. הוא כל כך ציורי, שברבות הימים הוא התכווץ לממדי ניב לשוני שימושי, המדבר על 'מי שקודח חור בקרקעית הספינה של כולם'. הרעיון ברור!
סגנונם של מדרשים מכיל, בין השאר, ציטוטים מהמקרא, האמורים לתמוך ברעיון של המדרש. בסיפא של המדרש עושים חז"ל להטוט מיוחד, והם מדביקים שני פסוקים, שנלקחו משני פרקים שונים באיוב, לפסוק אחד, שמביע את הרעיון הזה של חטא היחיד המביא לאסונם של רבים:
ראשיתו של הפסוק החדש הוא: "וְאַף אָמְנָם שָׁגִיתִי, אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי". אלה דברי איוב לרעיו, שיש המפרשים אותם כך: אפילו אם חטאתי, סיבותי עמי, אתם אינכם לוקים בשל חטא זה, ואין לכם להלין עלי.
הפסוק השני לקוח מפרק אחר, מתשובת אליהוא לאיוב: "כִּי יֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶשַׁע בֵּינֵינוּ יִשְׂפּוֹק", פסוק חידתי משהו (מה זה 'יִשְׂפּוֹק'?). רש"י מכיר את המדרש מיקרא רבה, ואומר: 'הוא אומר: מה לנו ולדבריו ("אף אמנם שגיתי אתי תלין" - לעיל יט), ואינו יודע שאנו נענשים, ומספיק לנו עוונות על שאנו שומעים כך, מפורש בויקרא רבה. זה פרוש מוזר, שכן אפילו אם איוב משמיע דברי כפירה באוזני רעיו – על מה הם נענשים? מכל מקום, זהו הפירוש של חז"ל, הרוצה לומר לנו, שחטאו של היחיד אינו מסכן את הרבים רק בהדחתם לחטא דומה, אלא גם בעצם שמיעתם על החטא וקבלתו כעובדה. חז"ל אינם מרחיבים כאן, אך ניתן להבין, שהאחריות הקולקטיבית מחייבת את כולנו לא להתעלם מחטאים של יחידים בתוכנו. עלינו להגיב, לנזוף, לתקן ולרפא – אחרת תתפשט השפעתו של החטא בתוכנו בדרכים שונות.