"עֲלֵי אֱלֹקִים נְדָרֶיךָ, אֲשַׁלֵּם תּוֹדוֹת לָךְ" (תְּהִלִּים נ"ו). אָמַר ר' פִּנְחָס בְּשֵׁם ר' לֵוִי וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם ר' מְנַחֵם גָּלִילָאָה: כָּל הַתְּפִלּוֹת לֶעָתִיד לָבוֹא בְּטֵלוֹת, וְהוֹדָיָה אֵינָהּ בְּטֵלָה; וְכָל הַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלוֹת, וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. שֶׁכֵּן כְּתִיב (נְחֶמְיָה יב מ): "וְתַעֲמֹדְנָה שְׁתֵּי תּוֹדוֹת בֵּית ה' " - תּוֹדַת תְּפִלָּה וְתוֹדַת קָרְבָּן. "כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת, הֲלֹא רַגְלַי מִדֶּחִי, לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים" (שָׁם). זוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר זוֹ גַּן עֵדֶן.
מדרש תהלים
החכמים המוזכרים במדרש הם מאמוראי ארץ ישראל. בית המקדש חרב כבר מזמן, ואחד מתחליפיו היה בית הכנסת, בו החליפו התפילות את הקרבנות של ימי המקדש. טקסי התפילה הפכו לריטואל הדתי המרכזי בחייו של היהודי. המדרש שלפנינו מתייחס אל התפילות כאל עוד שלב בהתפתחות הדתית של היהדות, והוא אומר בפירוש: 'כָּל הַתְּפִלּוֹת לֶעָתִיד לָבוֹא בְּטֵלוֹת'. גם הקרבנות, המצויים רק בזיכרון הלאומי באותם ימים של אחרי החורבן, לא ישובו אל המסורת. מה יבוא במקום אלה, לא ברור. מדוע תתבטלנה גם התפילות? מדוע גורלן יהיה דומה לזה של הקרבנות, שנתבטלו משום שהמקדש חרב? אנו יכולים רק לנחש למה התכוונו אותם חכמים.
'לֶעָתִיד לָבוֹא' אינו זמן מוגדר, כי אם זמן עתידי מדומה, כמו ימות המשיח או אחרית הימים. נביאי בית ראשון העלו בדמיונם את אחרית הימים, כשהמקדש קיים, והוא משמש מוקד דתי לא רק לעם העברי, כי אם לכל העמים. כך מנבא ישעיהו בפרק ב':
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר-יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם.
תמונת אחרית הימים של אמוראי ארץ ישראל היא תמונה שונה. הקרבנות ימשיכו להיות בטלים, וגם התפילות תתבטלנה. מדוע? אחד ההסברים לרעיון זה יכול להתבסס על האמונה, שבאחרית הימים תתגשמנה תפילות העם, והכל יהיה כל כך טוב, שלא יהיה על מה להתפלל.
לתפילה יש מניעים שונים ויעדים שונים. המניע התועלתי לכאורה הוא הבקשה מהאל שייטיב עמנו, שיצילנו ממצוקותינו ושישיבנו אליו. מניע אחר לתפילה הוא המניע הרוחני, השאיפה לקרבת האל, הצורך לדבר עמו ולהרגיש את קיומו. מניע שלישי הוא הבעת תודה על כל הטוב שבעולמנו, ובכלל זה גם הישועות והנחמות שהשפיע עלינו האל. ובכן, אם הכל עומד להיות טוב באחרית הימים, לא יהיה צורך בתפילות מן הסוג הראשון. ימי הגאולה יהיו ימים, שבהם אורו של הבורא ימלא את העולם, וכל אדם ירגיש את נוכחותו של ה' בכל רגע ובכל מקום. זה מסביר את היעדר הצורך בתפילה מהסוג השני. ומה נותר? תפילת ההודיה – על הגאולה וההצלה, הישועה והנחמה שהשפיע הקב"ה עלינו, ותפילה זו לא תתבטל.
ולאלה, המייחלים להתממשות 'שֶׁיִּבּוֹינֶה המקדש במהרה בימינו', עושים חכמינו טובה, והם מאפשרים את האופציה של חזרת המנהג הקדום והפרימיטיבי של הקרבת קרבנות בבית המקדש, אבל, כמו בעניין התפילות, גם בעניין הקרבנות תישאר רק חשיבותו של קרבן התודה. לא, תודה...
נשוב אל תפילת התודה. החוויה הדתית היא חוויה אנושית, וככזו – היא מגוונת ואישית. על כן לא נתפלא, אם גם אלה שאינם מאמינים בקיומו של אל, מכירים את רגש התודה המציף אותם ברגעי התרגשות חיובית. תודה למי? גם אם אין כתובת ברורה, הצורך להודות מתפתח בנו מגיל צעיר, והוא חזק ועמוק מן הצורך לזהות מי הוא מיטיבנו.