רָאוּי לָנוּ לַחְקֹר וְלִשְׁאוֹל, לָמָּה בְּיוֹם תִּשְׁעָה בְּאָב בִּזְמַן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, אָנוּ מַתְחִילִים לְהִתְנַחֵם בִּפְסוּקֵי נֶחָמָה בְּצִפְצוּפֵי נְעִימוֹת, בְּקוֹל רָם, בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּתְפִלַּת נְעִילָה. אַדְּרַבָּה, הָיָה לָנוּ לְהַמְתִּין עַד עֲבוֹר יוֹם תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי, כִּי דַּיּוֹ לְאָבֵל לַעֲמֹד בְּאֶבְלוֹ עַל כֹּל מָה שֶׁעָבַר עָלָיו, כִּי בִּזְמַן הַמִּנְחָה הֻתְחַל הַהֵיכָל לְהִשָּׂרֵף, וּתְחִלַּת פּוּרְעָנוּת עָדִיף, וְאִם כֵּן, לָמָּה תִּקְּנוּ לָנוּ מִנְהָג כָּזֶה, שֶׁבַּיּוֹם יִתְנַחֲמוּ מִכֹּל וָכֹל, יְרַנְּנוּ הַפְּסוּקִים שֶׁל נֶחָמָה, שֶׁאִם הַצָּרָה עֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה, אִם כֵּן מָה נוֹעִיל בְּתַנְחוּמִים בָּזֶה בְּאֹפֶן מְקֻטָּע? ... וְאִם כֵּן לָמָּה תִּקְּנוּ לָנוּ מִנְהָג זֶה, שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט בְּכֹל גְּלִילוֹת יִשְׂרָאֵל? וְיוּבַן בְּמַה שֶּׁהוּבָא בְּמִדְרַשׁ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: מָשָׁל לְשִׁפְחָה שֶׁהָלְכָה לְמַלֹּאות מַיִם מִן הַמַּעֲיָן, וְנָפְלָה לָה כַּדָּהּ שָׁם. הִתְחִילָה לִבְכּוֹת. בָּאָה בַּת מֶלֶךְ לִרְחֹץ. נָפְלָה לָה שָׁם אֶצְעָדָה שֶׁל זָהָב. הִתְחִילָה הַשִּׁפְחָה לִשְׂחוֹק, וְאָמְרָה: מִי שֶׁיּוֹצִיא אֶצְעָדָה שֶׁל בַּת מֶלֶךְ, יוֹצִיא הַכַּד. כָּךְ הוּא בְּנִדּוֹן שֶׁלָּנוּ. כָּל זְמַן שֶׁצַּעֲרֵנוּ יָחִיד, אָנוּ בּוֹכִים, אַךְ, אָמְנָם, לְעֵת עֶרֶב, שֶׁהִצִּיתוּ אֵשׁ בַּהֵיכָל, אָנוּ מְקַבְּלִים תַּנְחוּמִים לוֹמַר: מִי שֶׁיִּתְבַּע עֶלְבּוֹנוֹ, הוּא יִתְבַּע עֶלְבּוֹנֵנוּ.
ספר יד משה – חכם משה אדרעי, אמסטרדם המאה ה-19
ערבוב של אבל ושמחה אינו תופעה נדירה, אך עדיין תמהים אנו, כשזה מתרחש. החכם משה אדרעי, יליד מרוקו (סוף המאה ה-18), שיצא ממנה בשל הפרעות ביהודים ועבר לאירופה, עוסק בשאלה מדוע מסתיימות תפילות ט' באב באווירה שמחה. כדי להמחיש את ההסבר המעניין שלו הוא מביא מדרש, שאת מקורו לא מצאתי, מדרש המספר על שפחה שנפל כדה אל מי המעיין, והתנחמה בכך שרגע לאחר מכן הגיעה בת-מלך אל אותו המעיין, ואיבדה שם במים אצעדה של זהב. התחילה השפחה לשחוק, ולא משום שצערה של בת-המלך ניחם אותה, אלא משום שהיתה משוכנעת, שבת-המלך תורה למשרתיה לחפש במים עד שתימצא האצעדה, ולבטח יימצא גם הכד... סיפור זה הוא, כמובן, משל, והנמשל הוא: לקראת סוף אותו יום תשיעי בחודש אב, כשהובקעה ירושלים חרב גם בית המקדש, ומכאן ואילך יכולים אנו לבטוח באלוהים, שיתבע את עלבונו, ובתוך כך גם את עלבוננו. מדרש זה מניח בצד את הרעיון, שאלוהים בחר להחריב את ירושלים ואת המקדש בגלל כעסו עלינו. אלוהים ואנחנו באותו צד, ואסוננו הוא גם אסונו של אלוהים.
עוד מעט פרטים על חייו של חכם משה אדרעי: בתקצ"ז (1837) החל החכם במסעו אל ארץ ישראל, מסע שארך 4 שנים, ובדרכו עבר באיטליה, צרפת, האי מלטה, וטורקיה. בהגיעו לעיר איזמיר, שם שהה והתעכב, איבד את כתביו ונכסיו בשריפה שפרצה בעיר. בשנת תר"א (1841) הגיע לירושלים. חכם משה אדרעי נפטר בירושלים בשנת תר"ב (1842). יום פטירתו אינו ידוע, אך מקובל בעדה המרוקאית לציין אותו ביום כ"ז בסיון, יום בו סיים את כתיבת ספרו "מעשה ניסים".