פַּעַם אַחַת חָל שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְהֵבִיאוּ מֻרְבִּיּוֹת (עֲנָפִים) שֶׁל עֲרָבָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְהִנִּיחוּם בָּעֲזָרָה כְּדֵי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בַּשַּׁבָּת. וְהִכִּירוּ בָּהֶן בַּיתוֹסִין שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְהֵם חָלְקוּ עַל חֲכָמִים, שֶׁיֵּשׁ מִצְוָה בַּעֲרָבָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וּנְטָלוּם וּכְבָשׁוּם (אֶת עַנְפֵי הָעֲרָבָה) תַּחַת אֲבָנִים, כְּדֵי שֶׁיֵּאָסֵר עַל חֲכָמִים לְטַלְטְלָם בַּשַּׁבָּת.
לְמָחָר הִכִּירוּ בָּהֶן עַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁעַנְפֵי הָעֲרָבָה מֻנָּחִים מִתַּחַת לָאֲבָנִים, וְהֵם הָיוּ מַחֲזִיקִים בְּדִבְרֵי חֲכָמִים, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא הָיוּ בְּקִיאִים בְּדִקְדּוּקֵי מִצְווֹת, שְׁמָטוּם מִתַּחַת הָאֲבָנִים, וֶהֱבִיאוּם הַכֹּהֲנִים וּזְקָפוּם בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
בבלי סוכה עפ"י שטיינזלץ
הספור שלפנינו מתעד מאבק בין זרמים שונים ביהדות של שלהי בית שני על מנהגי פולחן בבית המקדש בחג הסוכות. מבין הכוחות הפועלים ביהדות באותה תקופה מזכיר המדרש את החכמים (הפרושים?) ואת הביתוסים, שהיו זרם יותר שמרני, בעל זהות כוהנית אריסטוקרטית, שיש המזהים אותם עם הצדוקים.
מצוות הערבה היא להביא ענפי ערבה לבית המקדש בכל יום מימי חול המועד סוכות, להציב אותם בפינות המזבח ולהקיף אותו תוך אמירת הושענות. מדי יום הייתה מתקיימת הקפה אחת וביום השביעי והאחרון לחג, הנקרא כיום 'הושענא רבה' בשל מצווה זו, היו מקיפים שבע פעמים. מצווה זו נזכרת במשנה במסכת סוכה.
מישהו, קרוב לודאי מהזרם המזוהה עם הפרושים, הביא למקדש ענפי ערבה כדי לקיים את מצוות חיבוט הערבות ביום השביעי של סוכות, הקרוי כאן 'שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה'. באותה שנה חל שביעי של סוכות בשבת. היו שם במקדש גם ביתוסים, שלדעתם מצוות חיבוט הערבות אינה דוחה שבת, שכן אין היא מפורשת בתורה. כדי למנוע חילול שבת לקחו אותם ביתוסים את הערבות, והניחו אותן תחת אבנים, כדי למנוע את השימוש בהן בשבת. כאן מצטרפים לחגיגה 'עמי הארץ', כלומר הציבור הפשוט, שאין לו מעמד כהונה, ואולי היו אלה אותם אנשים שהביאו יום קודם לכן את הערבות למקדש. הם, 'שֶׁלֹּא הָיוּ בְּקִיאִים בְּדִקְדּוּקֵי מִצְווֹת', בחרו להעדיף את קיום מצוות חיבוט הערבות על פני קיום מצוות השבת, שלפו את הערבות מתחת לאבנים, מסרום לכוהני המקדש, ואלה זקפו את הערבות בצידי המזבח.
מנהג חיבוט הערבות היה מנהג עממי, שתרם לשמחה הגדולה של חג הסוכות, ו'עמי הארץ' לא רצו לוותר עליו. הביתוסים, לעומתם, שהיו מחמירים ושמרנים, לא התלהבו מהסגנון העממי הזה, וביחוד שבאותה שנה הוא התקיים בשבת.
הר הבית לא היה אשרם של שלוה סטואית. היו בו התקהלויות המוניות בחגים, וידועים מקרים של תגרות אלימות – ממש כמו בימינו. הנה סיפור קטן נוסף מאותם ימים:
שֶׁכְּבָר הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבַיְתוֹסִי אֶחָד, שֶׁנִּסֵּךְ עַל רַגְלָיו, וּרְגָמוּהוּ כֹּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן. (תוספתא שם, טז).
סיפור זה מתייחס למצוות ניסוך המים בסוכות, אף היא מצווה שאינה מפורשת בתורה. אותו ביתוסי, שהתנגד למצוות אלה בדיוק מסיבה זאת, קיים את המצווה בדרך נלעגת, כדי לבזות אותה. במקום לנסך את המים אל תוך ספל, הוא ניסך על רגליו. 'כל העם' הגיב באלימות...
מזכיר לכם את ימינו אנו?
חברי נרי אראלי מוסיף: אצל יוסף בן מתתיהו האירוע מיוחס למלך ינאי, ואולי יש גם להוסיף את הרקע ההלכתי למחלוקת: החכמים חששו שהפולחן ייתפס על ידי הצופים כמעשה כשפים, כלומר אש פורצת אחרי שפיכת מים, ולכן רצו ששניים ישפכו ויאספו , ואילו הכהנים הצדוקים או הבייתוסים נצמדו להלכה הקדומה.