דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ... וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (דְּבָרִים כג, יד)? — אַל תִּקְרָא "עַל אֲזֵנְךָ" אֶלָּא "עַל אָזְנְךָ", וְכַוָּנָתוֹ: שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, וּמְזֹהָם כְּצוֹאָה, יַנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ (שֶׁצּוּרָתָהּ כְּעֵין יָתֵד) בְּאָזְנָיו. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ר' אֶלְעָזָר: מִפְּנֵי מָה אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל אָדָם דּוֹמוֹת לִיתֵדוֹת? וּמִיָּד מְבָרְרִים: מָה מַשְׁמָעוּתָהּ שֶׁל שְׁאֵלָה זוֹ? אִם תֹּאמַר, שֶׁהַשְּׁאֵלָה הָיְתָה מִשּׁוּם שֶׁהֵן מְחֻלָּקוֹת זוֹ מִזּוֹ, וְאֵינָן מְחֻבָּרוֹת יַחַד, הֲלוֹא כָּל אַחַת וְאַחַת מִן הָאֶצְבָּעוֹת לְעִנְיָנָהּ הִיא עֲשׂוּיָה, וּדְרוּשָׁה לְאָדָם לֹא רַק לְצָרְכֵי חֻלִּין, אֶלָּא גַּם לְצָרְכֵי שָׁמָיִם. שֶׁאָמַר הֶחָכָם: זוֹ, הָאֶצְבַּע הַקְּטַנָּה, הִיא זֶרֶת, שֶׁמִּמֶּנָּה עַד קְצֵה הַבֹּהֶן מוֹדְדִים אֶת מִדַּת הַזֶּרֶת, הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּמַעֲשֵׂה הַחֹשֶׁן, בְּבִגְדֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. זוֹ שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ הִיא קְמִיצָה, שֶׁבָּהּ מַתְחִילִים אֶת קְמִיצַת הַמְּנָחוֹת בַּמִּקְדָּשׁ. זוֹ הָאֶמְצָעִית הִיא אַמָּה, שֶׁמִּקְצֵה אֶצְבַּע זוֹ עַד הַמַּרְפֵּק הִיא מִדַּת הָאַמָּה. זוֹ שֶׁלְּיָד הַבֹּהֶן הִיא אֶצְבַּע, שֶׁבָּהּ מַזִּים אֶת דַּם הַקָּרְבָּנוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ. זֶה, הַבֹּהֶן, הוּא גּוּדָל שֶׁעָלָיו נוֹתְנִים דַּם וְשֶׁמֶן לְטָהֳרַת הַמְּצֹרָע.
אֶלָּא הַשְּׁאֵלָה הָיְתָה: מָה טַעַם מְחֻדְּדוֹת הָאֶצְבָּעוֹת כִּיתֵדוֹת? וְהַטַּעַם הוּא — שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, יַנִּיחַ אֶצְבְּעוֹתָיו בְּאָזְנָיו. כַּיּוֹצֵא בוֹ שָׁנָה הֶחָכָם מִבֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל ר' יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מָה הָאֹזֶן כֻּלָּהּ קָשֶׁה, וְהָאַלְיָה שֶׁמִּתַּחְתֶּיהָ רַכָּה? שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, יָכוֹף אֵלֶיהָ לְתוֹכָהּ שֶׁל הָאֹזֶן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע. שָׁנוּ חֲכָמִים: אַל יַשְׁמִיעַ אָדָם לְאָזְנָיו דְּבָרִים בְּטֵלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן, הָאָזְנַיִם, רְגִישׁוֹת בְּיוֹתֵר וְרוֹאִים אָנוּ שֶׁהֵן נִכְווֹת תְּחִלָּה לְאֵיבָרִים אֲחֵרִים, וְלָכֵן רָאוּי לוֹ לְהִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יֵעָנֵשׁ בָּהֶן עַל שְׁמִיעַת דְּבָרִים מְגֻנִּים.
בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ
המקור מספר דברים עוסק בטהרת הגוף במחנה בני ישראל. כדי ליצור את הפרוש המדרשי היפה הזה הוציא בר קפרא את הפסוק מהקשרו, ואנו נכניס תחילה את הפסוק בחזרה להקשרו:
כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ, אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה, וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְהָיָה לִפְנוֹת-עֶרֶב, יִרְחַץ בַּמָּיִם; וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ, יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה; וְיָצָאתָ שָּׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ; וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ, וְחָפַרְתָּה בָהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ.
היתד, שעל כל אחד מבני ישראל לשאת על אֲזֶנוֹ (ככל הנראה – כמו כלי זין, על המותן), היא, למעה, מעין את-חפירה פשוטה, לחפור בה, ככתוב, ולכסות את הצואה – פעולה סניטרית נחוצה ביותר למחנה של עשרות אלפי אנשים. מצוה זו מצטרפת להנחיה לכל גבר, שארע לו קרי-לילה, לצאת אל מחוץ למחנה, להמתין שם לערב (ומה אם בינתיים נשמעת תרועת החצוצרות ליציאה לדרך?), ואז לרחוץ במים ולשוב טהור אל המחנה.
נדירותה של המילה 'אֲזֵנֶךָ' מאפשרת לבר קפרא, מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא, לפרש את הפסוק פירוש מדרשי. 'אֲזֵנֶךָ' הופכת ל'אָזְנְךָ' – האוזן שלך. היתד החופרת באוזן היא האצבע, כמובן, ופעולה זו אינה מתבארת כפעולה סניטרית, אלא כסתימת האוזן משמיעת דברים לא הגונים. אם כן, מצוה חדשה נולדת מהמדרש הזה: חייב אדם להקפיד לא רק על מה שיוצא מפיו, אלא גם על מה שעלול להיכנס לאוזניו. כיצד יעשה זאת אדם? אם שמע תחילתם של דברים פסולים כאלה, יאטום אוזניו מלהמשיך ולשמוע, ואם יודע אדם כי בחברה מסוימת נוהגים אנשים לרכל, להשמיץ או לשקר – ימנע עצמו מלבוא במושב לצים שכזה.
על המצווה הזאת מותר להתווכח. יש שיגידו, כי חובתו המוסרית של אדם לא להתעלם, כאשר הוא שומע דברי בלע, אלא להתערב דווקא, ולומר מה דעתו על כך. האקטואליות של דילמה זאת בולטת מאד כיום, כאשר הרשתות החברתיות באינטרנט מאפשרות לשחרר אל במה ציבורית דברים נוראיים, ואפילו תחת שם בדוי. מה לעשות? לענות או לא לענות? אם יש בידינו היכולת לחסום אדם מכניסה לבמה שלי, האם עדיף לעשות זאת, או שמא חשוב יותר לדעת מה אומרים גם מתנגדינו הפוליטיים?
נשוב אל המדרש היצירתי של בר קפרא. את חמש האצבעות שביד הוא מאפיין על פי משימות כוהניות, המתבצעות בהן, ואף אחת מהן אינה חיטוט באוזן. כאן אנו מקבלים תזכורת למקור שמה של האצבע הקרויה קמיצה, זו שליד הזרת.
בהמשכו של המדרש או לומדים משהו מופרך לחלוטין על תפקידו של תנוך האוזן. גם מי שיש לו תנוכים גדולים למדי יתקשה לבצע את הלהטוט של אטימת האוזן באמצעות התנוך. אולי קטע זה של המדרש נכתב על ידי פילים...