תָּנֵי בִּזְמַן שֶׁהַוְלַד נוֹצָר בִּמְעֵי אִמּוֹ, שְׁלשָׁה הֵם שֻׁתָּפִין בּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָבִיו וְאִמּוֹ. אָבִיו מַזְרִיעַ בּוֹ לֹבֶן, שֶׁמִּמֶּנּוּ הַבָנִים, וְהַמֹּחַ, וְהַצִּפָּרְנַיִם, וְלֹבֶן שֶׁבָּעַיִן, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין. אִמּוֹ מַזְרַעַת אֹדֶם, שֶׁמִּמֶּנּוּ הַדָּמִים, וְהָעוֹר, וְהַבָּשָׂר, וְשֵׂעָר וְשָׁחוֹר שֶׁבָּעֵינַיִם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְיִתְרוֹמֵם זִכְרוֹ, נוֹתֵן בּוֹ עֲשָׂרָה דְבָרִים, וְאֵלּוּ הֵן: רוּחַ, וּנְשָׁמָה, וּקְלַסְתֵּר פָּנִים, וּמַרְאִית עֵינַיִם, וּשְׁמִיעַת אָזְנַיִם, וְדִבּוּר שְׂפָתַיִם, וּנְשִׂיאוּת יָדַיִם, וְהִלּוּךְ רַגְלַיִם, וְחָכְמָה, וּבִינָה, וְעֵצָה, וְדַעַת, וּגְבוּרָה. וּכְשֶׁבָּא שְׁעַת פְּטִירָתוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל חֶלְקוֹ, וּמַנִּיחַ חֵלֶק אָבִיו וְאִמּוֹ לִפְנֵיהֶם, וְאָבִיו וְאִמּוֹ בּוֹכִין. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַה לָּכֶם בּוֹכִין? כְּלוּם נָטַלְתִּי מִשֶּׁלָּכֶם? לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא שֶׁלִּי. אוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה חֶלְקְךָ מְעֹרָב בְּחֶלְקֵנוּ, הָיָה חֶלְקֵנוּ שָׁמוּר מִן רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְעַכְשָׁיו שֶׁנָּטַלְתָּ חֶלְקְךָ מִתּוֹךְ חֶלְקֵנוּ, הֲרֵי חֶלְקֵנוּ מֻשְׁלָךְ וְנָתוּן לְרִמָּה וְתוֹלֵעָה.
רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הָיָה מוֹשְׁלוֹ - מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם, וּמְסָרוֹ לְאָרִיס. אָמַר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו: לְכוּ, בִּצְרוּ אֶת כַּרְמִי, וּטְלוּ אֶת חֶלְקִי, וְהַנִּיחוּ חֵלֶק הָאָרִיס בִּמְקוֹמוֹ. מִיָּד הָלְכוּ וְעָשׂוּ כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהִתְחִיל אוֹתוֹ הָאָרִיס צוֹוֵחַ וּבוֹכֶה. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: כְּלוּם מִשֶּׁלְּךָ נָטַלְתִּי, וְלֹא שֶׁלִּי נָטַלְתִּי? אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה חֶלְקְךָ עִם חֶלְקִי, הָיָה חֶלְקִי שָׁמוּר מִבִּזָּה וּגְנֵבָה, וְעַכְשָׁיו שֶׁנָּטַלְתָּ חֶלְקְךָ, הֲרֵי חֶלְקִי מֻשְׁלָךְ לְבִזָּה וּגְנֵבָה. הַמֶּלֶךְ - זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הָאָרִיס - זֶה אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁל אָדָם. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בָּאָדָם, שָׁמוּר הוּא, כֵּיוָן שֶׁמֵּת, הֲרֵי הוּא לְרִמָּה וּלְתוֹלֵעָה.
קהלת רבה
חז"ל רואים באדם יצירה מופלאה, המורכבת מחלקים חומריים, גופניים, שקיבל האדם או ירש מאביו ומאמו, ומחלקים 'חיים', שהם מתנת אלוה. עשרה הדברים שמעניק האל לאדם מייצגים את כל הפעולות שהאדם יכול לעשות בעודו בחיים, ובכללן חושי הראיה והשמיעה, יכולת הדיבור, קלסתר הפנים (!), תנועות הגפיים ויכולות החשיבה והלמידה. כשנפטר האדם, לוקח האל בחזרה את כל אותן מתנות החיים ומותיר להורי המת את הגוף נטול החיים.
מרגע שניטלו כל אותם יסודות החיים מן האדם, הולך גופו ומתפורר, או כמו שמנסחים זאת חז"ל – 'נָתוּן לְרִמָּה וְתוֹלֵעָה'. צערם של האם והאב הוא, למעשה, צערם של חז"ל על תופעה זו, החלה על כל יצוריו החיים של העולם.
רבי יהודה הנשיא ממשיל את הדבר למלך (הקב"ה) שהיה לו כרם (האדם) ואריס שהופקד על הטיפול בכרם. המלך שלח את עבדיו לבצור את הכרם (לסיים את חייו של האדם ולקחת חזרה את כל אותם יסודות החיים שנתן בו) ולהשאיר לאריס את החלק שלו בעסקה. האריס מתאבל על מה שקרה, שכן מרגע שנלקח מהכרם היבול ששייך למלך (יסודות החיים השייכים לקב"ה), מה שנותר (הגוף החומרי) אינו מוגן יותר מביזה ומגניבה (מהתפוררות פיסית).
את התופעה הזאת, של ההתפרקות של הגוף החי מרגע שנפסקו החיים, המדע ממשיך לחקור, ועדיין לא נתגלו כל סודות הדבר. מה שהוסיפו חז"ל מדמיונם היא האמונה שהחיים המצויים בנו נלקחים במותנו בחזרה אל האלוהים. לחז"ל קשה לחשוב על אובדן או מחיקה מוחלטת של יסודות החיים. אמונה זאת משאירה בנו את הביטחון בכך שמשהו מאיתנו נשאר אחרי מותנו. מכאן פתוחה הדרך לאמונות כמו הישארות הנפש וגלגול נשמות.
השגי הטכנולוגיה הממוחשבת של דורנו, המטפלת במידע ענקי המאוחסן בשרתים, הנמשלים לעננים, מאפשרים לנו להתחבר בדרך חדשה אל אמונותיהם הישנות של חז"ל. אפשר להעלות בדמיון הישארות נצחית של כל ידע, רגש, מחשבה ודיבור שנהגו אי פעם על ידי בני-אנוש, ושמירת כל אלה ב'עננים'. גם בלי אלוהים המודל הזה עובד...