"לָמָה, ה', תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק?" (תְּהִלִּים י') - זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (זְכַרְיָה ז יג): "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרָא, וְלֹא שָׁמְעוּ". אָמַר ר' יוֹחָנָן: שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה הָיְתָה שְׁכִינָה עוֹמֶדֶת בְּהַר הַזֵּיתִים, וּמַכְרֶזֶת (יְשַׁעְיָה נה ו): "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ", וְלֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם סה א): "נִדְרַשְׁתִּי לְלֹא שָׁאֲלוּ, נִמְצֵאתִי לְלֹא בִּקְּשׁוּנִי". אָמַר ר' חֲנִינָא: מָשָׁל לְשַׁיָּר, שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ. כֵּיוָן שֶׁהֶחְשִׁיךְ, בָּא לוֹ הַבֻּרְגָּן. אָמַר לוֹ: הַכְנֵס עַצְמְךָ לַבֻּרְגָּן מִפְּנֵי חַיָּה רָעָה וּמִפְּנֵי הַלִּסְטִין! אָמַר לוֹ: אֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל שַׁיָּר לְהִכָּנֵס לְבֻרְגָּן. כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ, בָּא עָלָיו אִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה. חָזַר וּבָא לוֹ אֵצֶל הַבֻּרְגָּנִי, וְהָיָה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּפְתַּח לוֹ. אָמַר הַבֻּרְגָּנִי: אֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל בֻּרְגָּן לְהִפָּתַח בַּלַּיְלָה, וְאֵין דַּרְכּוֹ לְקַבֵּל אָדָם בַּלַּיְלָה. בַּשָּׁעָה הַזּוֹ, כְּשֶׁאֲנִי בִּקַּשְׁתִּי לְהַכְנִיסְךָ, לֹא רָצִיתָ. עַכְשָׁו אֵינִי יָכוֹל לְהַכְנִיסְךָ! כָּךְ אָמַר הקב"ה: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאוּהוּ...", "שׁוּבוּ, בָּנִים שׁוֹבָבִים! (יִרְמְיָה ג יד), וְלֹא הָיוּ מְבַקְּשִׁים לָשׁוּב. אָמַר הקב"ה (הוֹשֵׁעַ ה טו): "אֵלֵךְ וְאָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי". כֵּיוָן שֶׁנִּמְסְרוּ לָעַכּוּ"ם, שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְחַיּוֹת, הִתְחִילוּ צוֹעֲקִים: לָמָּה, ה', תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק?! אָמַר לָהֶן הקב"ה: כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי - לֹא בִּקַּשְׁתֶּם. עַתָּה, שֶׁאַתֶּם מְבַקְּשִׁין מִמֶּנִּי - אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. לְכָךְ נֶאֱמַר (זְכַרְיָה ז יג): "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרָא, וְלֹא שָׁמְעוּ". שֶׁמָּא עַד עוֹלָם, חַס וְשָׁלוֹם? עַד עִדַּן עִדָּנִין וּפְלַג עִדַּן.
מדרש תהלים
האם כל שעה מתאימה לחזרה בתשובה? מה הן שעות הקבלה של הקב"ה? מסתבר שלא בכל שעה ניתן לנו לשוב אל ה' ולקבל את סליחתו. אך לא מדובר במערכת שעות פורמלית. הָאֵל, יש לו רגעים, שהוא פונה אלינו וקורא לנו לשוב אליו. אם לא ניקח בשתי ידיים את ההזדמנות הזאת, יתכן שאחרי כן יהיה מאוחר. מדוע מנגנון החזרה בתשובה וקבלת הסליחה אינו דומה למקש reset, עליו יכולים אנו להקיש בכל רגע שנחפוץ? האם אלוהים עסוק, ואינו יכול להפנות אלינו את תשומת לבו בכל רגע ורגע? או אולי יש לו רגשות אנושיים, וכשהוא נעלב מזה שלא נענינו לפנייתו, הוא יפנה לנו את הגב מתוך כעס ועלבון? או אולי מכין הבורא את התנאים, את הרקע למהלך הזה, כך שלא בכל רגע התנאים האלה קיימים? האם באמת, כמו במשל, בו נעסוק בעוד רגע, יש רגעים בהם אין לו, לקב"ה, היכולת לקבלנו בזרועות פתוחות? לאלוהים פתרונים...
המשל מצייר עבורנו עלילה מרתקת. שַׁיָּר, הוא איש השיירה, סוחר הנע בדרכים, מגיע לעת ערב לבֻּרְגָּן – אותה מצודת דרכים, המארחת שיירות ללינת לילה. הבֻּרְגָּנִי, בעל הבֻּרְגָּן, יוצא אליו, ומציע לו להיכנס לחניית לילה, כי בא השמש, ועוד מעט לילה, ובחוץ שודדים וחיות טרף. השַׁיָּר מסרב להצעה. ככל הנראה הוא סבור שיספיק לנוע עוד כברת דרך בטרם יפול עליו החושך, ואז ימצא לו מקום מבטחים אחר ללון בו. לאחר הליכה נוספת מגלה השַׁיָּר כי חושך מקיף אותו, והפופיק מתחיל לרעוד. הוא פונה לאחור, ושב אל הבורגן. שער המצודה כבר נעול ומוברח, והבורגני מסרב להכניסו. אין הוא נוהג להסתכן ולפתוח את השער בלילה. השַׁיָּר ייאלץ לישון בחוץ, יהיה אשר יהיה...
בל נשגה וננסה להעתיק את כל פרטי המשל אל תוך הנמשל. אין דרכם של מְשָלִים להתאים בכל לנמשלים שלהם. מה, בכל זאת, רוצה המשל ללמדנו? שיש לנו לא מעט צמתים של החלטות בחיים, וכאשר עומדת מולנו בחירה בין שתי דרכים, היכולות כל אחת להשפיע על גורלנו השפעה רצינית, מוטב שנשקול מעשינו. הקריאה לחזור בתשובה או לתקן את דרכינו או להכיר במשגים גדולים שעשינו תופיע מדי פעם בחיינו, וטוב נעשה אם נזכור שוויתור על אחת מהאפשרויות שיש לנו כרגע הוא לפעמים וויתור שאין ממנו חזרה, כמו שאמרנו כילדים לפני שנים רבות: פּוּפּוּ בלי חרטה (הטעם על הריש, כמובן).
למדנו ממדרש זה עוד שתי תובנות מתחום הלשון, האחת – כיצד נעלמה לה המילה 'שַׁיָּר' מלשוננו בעוד שהמילה 'שַׁיָּרָה' עדיין משמשת אותנו; והשניה – כיצד המילה 'בֻּרְגָּן' נעלמה לה, בעוד שהמילה 'בֻּרְגָּנוּת', שנולדה מאותו המקור, עברה שינוי משמעות מעניין עם התפתחות הערים ומעמד העירוניים.