בַּמִּשְׁנָה נֶאֱמַר, שֶׁהָיוּ הַכֹּל מְלַוִּין אֶת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּדַרְכּוֹ לְבֵיתוֹ, וְיוֹם טוֹב הָיָה (הוא) עוֹשֶׂה לְאוֹהֲבָיו. שָׁנוּ חֲכָמִים: מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד, שֶׁיָּצָא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָיוּ הוֹלְכִים הַכֹּל אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, רָאשֵׁי הַסַּנְהֶדְרִין, שֶׁהֵם הוֹלְכִים, עָזְבוּ אוֹתוֹ, אֶת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וְהָלְכוּ אַחַר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן לַחֲלֹק לָהֶם כָּבוֹד.
לְבַסּוֹף בָּאוּ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן לְהִפָּרֵד מִן הַכֹּהֵן גָּדוֹל טֶרֶם הֲלִיכָתָם לְבֵיתָם. אָמַר לָהֶן בַּכַּעַס: יָבוֹאוּ בְּנֵי הָעַמִּים לְשָׁלוֹם, כִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן מִבְּנֵי גֵּרִים הָיוּ, וְלָכֵן רָצָה לְהַזְכִּיר לָהֶם זֹאת. אָמְרוּ לוֹ: יָבוֹאוּ בְּנֵי הָעַמִּים לְשָׁלוֹם, שֶׁעוֹשִׂים מַעֲשֶׂה שֶׁל אַהֲרֹן, שֶׁהָיָה אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, וְאַל יָבוֹא בֶּן אַהֲרֹן לְשָׁלוֹם, שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אַהֲרֹן, וּמַקְנִיט שֶׁלֹּא כַּדִּין אֶת הַגֵּרִים.
בבלי יומא עפ"י שטיינזלץ
הקטע פותח בציטוט מהמשנה, המספר על המנהג של הציבור ללוות את הכוהן הגדול בדרכו מהמקדש לביתו ביום הכיפורים. נצטט את המשנה השלמה (יומא ז' ד'):
קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וּפָשַׁט וְיָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפֵּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי לָבָן, וְלָבַשׁ, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. נִכְנַס לְהוֹצִיא אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה. קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וּפָשַׁט וְיָרַד וְטָבָל, עָלָה וְנִסְתַּפֵּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי זָהָב וְלָבַשׁ, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וְנִכְנַס לְהַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּלְהֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וּפָשַׁט. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי עַצְמוֹ, וְלָבַשׁ. וּמְלַוִּין אוֹתוֹ עַד בֵּיתוֹ. וְיוֹם טוֹב הָיָה עוֹשֶׂה לְאוֹהֲבָיו בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא בְשָׁלוֹם מִן הַקֹּדֶשׁ.
הכוהן הגדול החזיק במשרה רמה ומכובדת, אך לא כל הכוהנים הגדולים של תקופת בית שני היו ראויים לכבוד הזה. היו כוהנים, שקנו את המשרה בכסף. היו ביניהם, שאפילו התקשו בקריאה.
בקטע שלפנינו מספר התלמוד על אירוע אחד, שהתרחש בימיהם של שמעיה ואבטליון, ראשי הסנהדרין. שמעיה ואבטליון היו הזוג הרביעי מחמשת הזוגות, שהעבירו את התורה מאנשי כנסת הגדולה והלאה. שמעיה היה נשיא, ואבטליון אב בית דין [חגיגה טז, א-ב]. הם קיבלו תורה מן הזוג הקודם להם, יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח. הם היו גרים, או בני גרים: "מבני בניו של סנחריב, למדו תורה ברבים, מאן אינון? – שמעיה ואבטליון" [גיטין נז, ב]. ועוד נאמר עליהם: "שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים" [פסחים ע, ב].
התלמוד הוא יצירה פרושית, ועל כן אין פלא, שהוא מספר את הסיפור על הכבוד הרב שנתן העם לראשי הזרם הפרושי (גם אם עדיין לא נקראו בכינוי זה), בעוד שהכוהן הגדול, למרות מעמדו הרם, לא זכה להערצת העם. בעת הליכתו של הכוהן הגדול מהמקדש לביתו בסוף יום הכיפורים, הלכו אחריו המוני העם, אולי מתוך תקווה ליהנות מהיום הטוב, שציפו לקבל ממנו. בראותם בקהל גם את שמעיה ואבטליון, נטשו את הכוהן, והחלו ללוות את מנהיגיהם. אותו כוהן גדול, שאפילו לא נזכר בשם (אולי זה רמז לכך, שהסיפור הוא אגדה?), נעלב קשות מיחס העם אליו. שמעיה ואבטליון לא התגרו בו כלל, ואפילו נגשו אליו להיפרד ממנו, אך הוא, הכוהן, העליבם בנסחו ברכת שלום צינית, המזכירה את עברם הלא-יהודי. תשובתם לא איחרה לבוא. הם הזכירו לו את אבי שושלת הכהונה, הלא הוא אהרן, שהמסורת מייחסת לו אהבת שלום ורדיפת שלום, מופת שאותו כוהן גדול לא הלך לאורו.
הזרם הפרושי הונהג על ידי חכמים, שלא נשאו עמם יחוס אצילי כמו משפחות הכהונה. רבים מהם יצאו מהשכבות הדלות של העם. הם נשאו את הדגל של לימוד התורה וההשכלה, בעוד שבקרב הכוהנים, כאמור, היו גם אנשים בורים, ללא ידע תורני. אין פלא, שגם גרים יכולים היו להזדהות עם הזרם הפרושי ולהצטרף אליו. וכך מקבלים אנו עדות (אגדית, למען האמת) על עליית כבודם של חכמי התורה בעיני העם ועל ירידת מעמדם של הכוהנים עוד כמאתים שנה לפני חורבן המקדש.