אִישׁ הָיָה בְּעִיר בָּבֶל וּשְׂמוֹ יְהוֹיָקִים: וְיִקַּח לוֹ אִשָּׁה, שׁוֹשַׁנָּה בַּת חִלְקִיָּהוּ, וְהִיא הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וְיִרְאַת אֱלֹהִים, כִּי אֲבוֹתֶיהָ הָיוּ יִשְׁרֵי לֵב, וַיַּדְרִיכוּהָ בְּדַרְכֵי תּוֹרַת מֹשֶׁה: וִיהוֹיָקִים הָיָה עָשִׁיר מְאֹד, וַיְּהִי לוֹ כֶּרֶם חֶמֶד אֵצֶל בֵּיתוֹ, וְכֹל הִתְאַסְּפוּ אֵלָיו, כִּי נִכְבָּד הָיָה מִכָּל אַנְשֵׁי הָעִיר: וִיהִי בְּשָׁנָה הַהִיא וַיָּקִימוּ שְׁנַיִם מִזִּקְנֵי הָעִיר לְשׁוֹפְטִים עַל הָעָם: וְהֵם הָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר אָמַר יְיָ עֲלֵיהֶם: "מִבָּבֶל יָצְאָה הָרָעָה וּמִזְּקֵנֶיהָ שִׁפְטֵי הָעָם". וַיָּבֹאוּ מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ אֶל בֵּית יְהוֹיָקִים, וְכִי הָיָה לְאִישׁ דָּבָר, בָּא אֲלֵיהֶם:
וִיהִי בְּעֵת הַצָּהֳרַיִם, וְכֹל אִישׁ הָלַךְ לְדַרְכּוֹ, וַתֵּלֶךְ שׁוֹשַׁנָּה לָשׂוּחַ בְּכֶרֶם בַּעֲלָהּ: וַיִּרְאוּ הַזְּקֵנִים אֶת הָאִשָּׁה מִתְהַלֶּכֶת יוֹם יוֹם בַּכֶּרֶם וְיִתְאַוּוּ תַּאֲוָה: וְיֵהָפֵךְ לְבָבָם, וְתַחַת נְשׂוֹא מָרוֹם עֵינֵיהֶם, נָשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם אֵלֶיהָ, וְלֹא זָכְרוּ תּוֹרַת ה וּמִשְׁפָּטוֹ: וְגַם כִּי חִצֵּי הַתְּשׁוּקָה נָחֲתוּ בִּלְבַב שְׁנֵיהֶם, לֹא גִּלּוּ אֶת אַהֲבָתָם אִישׁ אֶל אָחִיו, כִּי הִתְבּוֹשְׁשׁוּ, וְכָל אֶחָד חָשַׁב לְחַלְּלָהּ: וַיִּשְׁקְדוּ יוֹם יוֹם עַל דַּלְתֵי הַכֶּרֶם לָלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם וּלְהַבִּיט אֵלֶיהָ: וְיֹאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעוֹ: נָשׁוּבָה נָא אֶל בָּתֵּינוּ, כִּי קָרְבָה הָעֵת לֶאֱכֹל בַּצָּהֳרַיִם: וַיְּהִי אַחֲרֵי לֶכְתָּם וְאַחֲרֵי הִפָּרְדָם אִישׁ מֵעַל אָחִיו, וַיֶּפֶן כָּל אֶחָד, וַיָּשֹׁב אֶל הַכֶּרֶם, וַיִמָּצְאוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: וְכַאֲשֶׁר שָׁאֲלוּ אִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת, וַיִּתְוַדּוּ אֶת תְּשׁוּקָתָם הָרָעָה, וַיִּוָּעֲצוּ יַחְדָּו, וַיָּשִׂימוּ מוֹעֵד לֶאֱרֹב לֵהּ בֶּהֱיוֹתָהּ לְבַדָּהּ: וִיהִי הַיּוֹם, וְהֵם בְּמַאֲרָב, וַתָּבוֹא שׁוֹשַׁנָּה כְּדַרְכָּהּ לִרְחֹץ בַּכֶּרֶם כְּחֹם הַיּוֹם, וּשְׁתֵּי נַעֲרוֹתֶיהָ אִתָּה: וְאִישׁ לֹא הָיָה בַּכֶּרֶם זוּלָתִי שְׁנֵי הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ לֶאֱרֹב לֵהּ: וַתֹּאמַר שׁוֹשַׁנָּה אֶל נַעֲרוֹתֶיהָ: קַחְנָה לִי שֶׁמֶן וּבוֹרִית, וּסְגֹרְנָה הַכֶּרֶם עַד כַּלּוֹתִי לִרְחֹץ: וַתַּעֲשֶׂינָה הַנְּעָרוֹת כַּאֲשֶׁר בִּקְּשָׁה, וְתִסְגֹּרְנָה הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ: וְלֹא רָאוּ אֶת הָאֲנָשִׁים, כִּי הִתְחַבְּאוּ: הֵנָּה הָלְכוּ, וְהִנֵּה שְׁנֵי הַזְּקֵנִים הִגִּיחוּ מִן הַמַּחְבּוֹא, וַיָּרוּצוּ אֶל שׁוֹשַׁנָּה וַיֹּאמְרוּ: הִנֵּה הַכֶּרֶם נָעוּל, וְאֵין פֹּה אִישׁ לִרְאוֹת, וְנַפְשֵׁנוּ חָשְׁקָה בָּךְ, לָכֵן הָבָה נָא וְנָבוֹא אֵלֶיךָ: וְאִם מָאֵן תְּמָאֲנִי לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלֵנוּ, הָעֵד נָעִיד עָלַיִךְ, כִּי רָאִינוּ אִישׁ עִמָּךְ בַּכֶּרֶם, וְלָכֵן שָׁלַחְתָּ אֶת הַנְּעָרוֹת מֵאִתָּךְ: וַתֵּאָנַח שׁוֹשַׁנָּה, וַתֹּאמֶר: אוֹיָה לִי, כִּי צַר וּמַצְּקוֹ (ומצוקה?) סְבָבוּנִי יַחַד: אִם אֶעֱשֶׂה אֶת חֶפְצָם, בַּת מָוֶת אָנֹכִי, וְאִם אֶחְדַּל, מִי יַצִּילֵנִי מִיָּדָם? אֶפֶס טוֹב לִי לִנְפֹּל בְּנִקָּיוֹן כַּפַּי בִּידֵי אָדָם מֵחֲטוֹא לָאֱלֹהִים: וַתִּשָּׂא שׁוֹשַׁנָּה אֶת קוֹלָהּ וַתִּצְעַק, וַיִּצְעֲקוּ גַּם הַזְּקֵנִים לִקְרָאתָהּ: וַיָּרָץ הָאֶחָד אֶל הַדֶּלֶת וַיִּפְתַּח: וְאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁמְעוּ אֶת קוֹל צַעֲקָתָהּ, וַיָּרוּצוּ אֶל הַכֶּרֶם לִרְאוֹת מָה זֶה נַעֲשָׂה: וַיְהִי כִּי הוֹצִיאוּ הַזְּקֵנִים עָלֶיהָ אֶת דִּבָּתָם רָעָה, וַיִּתְבּוֹשְׁשׁוּ הָעֲבָדִים, כִּי מִיּוֹם הִוָּלְדָהּ (לא) נִשְׁמַע כָּזֹאת עָלֶיהָ: וִיהִי מִמָּחֳרַת, בְּהִקָּבֵץ הָעָם בֵּית יְהוֹיָקִים בַּעֲלָהּ, וַיָּבוֹאוּ גַּם שְׁנֵי הַזְּקֵנִים, וַיּוֹצִיאוּ עָלֶיהָ שֵׁם רַע לְמַעַן שְׁפֹט אוֹתָהּ מִשְׁפַּט מָוֶת: וַיֹּאמְרוּ אֶל הָעָם: שִׁלְחוּ נָא, וְהַגִּישׁוּ אֶת שׁוֹשַׁנָּה בַּת חִלְקִיָּהוּ אֵשֶׁת יְהוֹיָקִים אֵלֵינוּ: וַיִּשְׁלְחוּ אֵלִיָּה לַהֲבִיאָהּ, וַתָּבוֹא הִיא וַאֲבוֹתֶיהָ עִם בְּנֵיהֶם וְכֹל מִשְׁפַּחְתָּהּ: וְשׁוֹשַׁנָּה הָיְתָה טוֹבַת מַרְאֶה, רַכָּה וַעֲנֻגָּה: וַיְצַוּוּ הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה לְהָסִיר הַצָּעִיף מֵעַל פָּנֶיהָ, לְמַעַן הִתְעַנֵּג עוֹד בְּהוֹד מַרְאֶיהָ: וְכֹל מוֹדָעֶיהָ וְכֹל הַנִּצָּבִים עָלֶיהָ בָּכוּ בֶּכִי גָּדוֹל מְאֹד: וַיָּקוּמוּ שְׁנֵי הַזְּקֵנִים, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּקֶרֶב הָעָם, וַיָּשִׂימוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ שׁוֹשַׁנָּה: וְהִיא בָּכְתָה בְּמַר נַפְשָׁהּ, וְתִשָּׂא עֵינֶיהָ הַשָּׁמָיְמָה, כִּי בָּטַח לִבָּהּ בַּה': וַיַּעֲנוּ הַזְּקֵנִים וְיֹאמְרוּ: הִנֵּה הִתְהַלַּכְנוּ שְׁנֵינוּ בַּכֶּרֶם, וַתָּבוֹא שׁוֹשַׁנָּה וּשְׁתֵּי נַעֲרוֹתֶיהָ אִתָּה: אַחֲרֵי כֵן שָׁלְחָה אֶת הַנַּעֲרוּת מִפָּנֶיהָ, וְאֶת הַכֶּרֶם סָגְרָה: וַיַּגֵּשׁ אֵלֶיהָ עֶלֶם אֲשֶׁר נֶחְבָּא בַּגַּן, וְיִשְׁכַּב עִמָּהּ: וַיְהִי כִּי רָאִינוּ בְּפִנַּת הַגַּן אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת, וְקָרַבְנוּ אֵלֶיהָ, וְהִנֵּה הִיא שׁוֹכֶבֶת בְּחֵיקוֹ: אֶפֶס לֹא הָיָה לָאֵל יָדֵנוּ לִתְפֹּשׂ אֶת הָעֶלֶם, כִּי חָזָק הָיָה מִמֶּנּוּ, וַיִּפְתַּח הַדֶּלֶת וַיִּמָּלֵט: וַיּהִי כִּי הֶחֱזַקְנוּ בָּהּ, וּשְׁאַלְנוּהָ לֵאמֹר: מִי הוּא הָעֶלֶם? וַתְּמָאֵן לְהָשִׁיב לָנוּ דָּבָר: וְעַתָּה עֵדִים אֲנַחְנוּ בַּדָּבָר הַזֶּה:
וַיַּאֲמֵן הָעָם אֶל דִּבְרֵי הַזְּקֵנִים הַשּׁוֹפְטִים, וַיִּשְׁפְּטוּ אוֹתָהּ מִשְׁפַּט מָוֶת: וַתִּזְעַק שׁוֹשַׁנָּה בְּצָרַת נַפְשָׁהּ, וַתֹּאמַר: חַי אֱלֹהִים, לְךָ נִגְלוּ כֹּל תַּעֲלוּמוֹת, וַחֲדָשׁוֹת אַתָּה יוֹדֵעַ בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה: יָדַעְתָּ גַּם יָדַעְתָּ, כִּי אֵין בְּפִיהֶם נְכוֹנָה, וְכִי שֶׁקֶר הֵעִידוּ עֲלֵי: עַתָּה הִנְנִי הוֹלֶכֶת לָמוּת, גַּם כִּי נִקֵּיתִי מִן הַפֶּשַׁע, אֲשֶׁר בָּדוּ מִלִּבָּם הָרֵעַ:
וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָהּ, וְיֵעָתֵר לָהּ: הִיא מוּצֵאת לָמוּת, וַה' הָעִיר אֶת רוּחַ נַעַר רַךְ וּשְׁמוֹ דָּנִיֵּאל, וְיִשָּׂא אֶת קוֹלוֹ וְיֹאמַר: נָקִי אָנֹכִי מִן הַדָּם, אֲשֶׁר יִשָּׁפֵךְ: וַיֶּפֶן כֹּל הָעָם, וְיִשְׁאָלוּהוּ: מַה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ? וְיִתְיַצֵּב דָּנִיֵּאל בְּקֶרֶב הָעָם וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ נָא, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל! הִסְכַּלְתֶּם עָשֹׂה לְהַרְשִׁיעַ בַּת יִשְׂרָאֵל בְּטֶרֶם חֲקַרְתֶּם וּדְרַשְׁתֶּם הַדָּבָר: שׁוּבוּ נָא אֶל בֵּית הַמִּשְׁפָּט, וּרְאִיתֶם כִּי שֶׁקֶר עָנוּ בָּהּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה! וַיְמַהֲרוּ כֹּל הָעָם, וַיָּשׁוּבוּ: וַיֹּאמְרוּ הַזְּקֵנִים אֶל דָּנִיֵּאל: שֵׁב נָא בְּתוֹכֵנוּ, וְהַשְׂכִּילֵנוּ אַתָּה, אִם שָׂמְךָ אֱלֹהִים לְאִישׁ מוֹכִיחַ וְשׁוֹפֵט: וַיַּעַן דָּנִיֵּאל וַיֹּאמַר: יִפָּרְדוּ נָא שְׁנֵי הָעֵדִים אִישׁ מֵעַל אָחִיו, וְאֶשְׁאַל אִישׁ אִישׁ לְבַדּוֹ: וַיְּהִי אַחֲרֵי הִפָּרְדָם, וַיִּקְרָא לָרִאשׁוֹן, וְיֹאמַר אֵלָיו: הַזָּקֵן בְּיָמִים וּבִפְשָׁעִים, (אלה) כָּעֵת יָחוּלוּ עַל רֹאשְׁךָ: דַּע נָא, כִּי מִשְׁפָּט עָוֶל שָׁפַטְתָּ, וְהִצְדַּקְתָּ אֶת הָרָשָׁע, וְהִרְשַׁעְתָּ אֶת הַצַּדִּיק, אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים: "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג": וְעַתָּה, אִם רָאִיתָ אַתְּ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, הַגֵּד לִי אֶת שֵׁם הָעֵץ, אֲשֶׁר מָצָאתָ שְׁנֵיהֶם תַּחְתָּיו. וַיַּעַן וְיֹאמַר: תַּחַת אֵלָה: וְיֹאמַר דָּנִיֵּאל: יִתֶּנְךָ ה' לָאַלָּה, וּמַלְאָכוֹ יְצַוֶּה לְךָ לְהַכְרִיתְךָ: וַיְשַׁלַּח אוֹתוֹ מֵעַל פָּנָיו, וַיְצַו לְהַגִּישׁ אֶת הַשֵּׁנִי, וְיֹאמַר אֵלָיו: בֶּן כְּנַעֲנִי אַתָּה, וְלֹא בֶּן יְהוּדִי: הֵן יְפִי הָאִשָּׁה הַשִּׂיאֲךָ, וְרוּחַ זְנוּנִים הָפַךְ לִבְּךָ: סוֹכְכָה הָיוּ מַעֲשֵׂיכֶם כֹּל הַיָּמִים לִזְנוֹת אֶת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, וּמִיִּרְאָתָן אֶתְכֶם הִטִּיתֶם אוֹתָן לְכֹל חֶפְצֵיכֶם, זוּלָתִי בַּת יְהוּדָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעָה לְקוֹל תַּזְנוּתְךָ:
וְעַתָּה הַגֵּד לִי אֶת שֵׁם הָעֵץ, אֲשֶׁר רָאִיתָ שְׁנֵיהֶם תַּחְתָּיו. וַיַּעַן וַיֹּאמַר: תַּחַת אַלּוֹן: וַיֹּאמַר דָּנִיֵּאל: הַשֶּׁקֶר יְכַסֶּה פָּנֶיךָ קָלוֹן. רְאֵה, כִּי מַלְאָךְ ה' יְנוֹפֵף חַרְבּוֹ עָלֶיךָ לְהַשְׁחִיתְךָ! וַיִּשְׁמַע כֹּל הָעָם, וְיִשָּׁאוּ אֶת קוֹלָם לְהוֹדוֹת לַה', הַמּוֹשִׁיעַ לְכֹל הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ: וַיָּקוּמוּ כֻּלָּם עַל שְׁנֵי הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר נִלְכְּדוּ בְּאִמְרֵי פִּיהֶם עַל יַד דָּנִיֵּאל, כִּי שֶׁקֶר עָנוּ בְּשׁוֹשַׁנָּה: וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם כְּמִשְׁפַּט תּוֹרַת מֹשֶׁה "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו": וַיַּהַרְגוּ אוֹתָם, וַיִּנָּצְלוּ בַּיּוֹם הַהוּא מִשְּׁפָךְ דָּם נָקִי בְּיִשְׂרָאֵל: וְחִלְקִיהוּ וְאִשְׁתּוֹ נָתְנוּ שֶׁבַח וְהַלֵּל לָה' עַל דָּבָר בִּתָּם, כִּי לֹא נִמְצָא בָּהּ עֶרְוַת דָּבָר: וְכֵן עָשָׂה יְהוֹיָקִים בַּעֲלָהּ וְכֹל מִשְׁפַּחְתּוֹ:
וַיְהִי דָּנִיֵּאל גָּדוֹל וְיָקָר בְּעֵינַי הָעָם מִיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה עַד יוֹם מוֹתוֹ:
מעשה שושנה
'מעשה שושנה' או 'ספר שושנה' מופיע בתרגום השבעים כאחת התוספות לספר דניאל. דניאל של סיפור זה הוא, אם כן, אותו דניאל של התנ"ך. זמן הסיפור – שנותיו הצעירות של דניאל, כלומר תקופת נבוכדנצאר הבבלי. תקופת חיבור הספר אינה ידועה, אבל נוכל להעריך, כי נכתב בראשית ימי בית שני. מעשה זה לא נכלל בספר דניאל שהוכנס לקודקס של התנ"ך, והוא מופיע באסופת הספרים החיצוניים.
כמה מוטיבים בולטים בסיפור:
שופטים מושחתים, משפט עממי: בספר הם נקראים 'זקנים', כשהכוונה, ככל הנראה, היא לאנשים מורמים מעם. ההליך המשפטי המתואר בסיפור הוא הליך פגום ומעוות. השניים משמשים גם מאשימים, גם עדים וגם שופטים. הם הפושעים, הזוממים לבצע חטא של ניאוף, ומשלא עולה הדבר בידיהם, גם לאחר האיום המפורש שהם מאיימים על האישה, הם מנסים לחלץ עצמם על ידי מתן עדות שקר, עדות שאמורה לנקום בשושנה על סירובה. אי התקינות של ההליכים המשפטיים באה לידי ביטוי גם במעורבות של 'העם', השופט בעצמו את האישה משפט מוות, ומשנהפכת הקערה על פיה, חורץ את דינם של שני הזקנים למוות. זה נשמע כמעט כמו לינץ'.
האישה הרוחצת: מוטיב שנלקח מסיפור דוד ובת-שבע.
הפתרון המשפטי המפתיע: מוטיב שכבר הופיע במשפט שלמה. לכאורה אין סיכוי להזים את דברי הזקנים, המהווים צמד עדים עם אינטרס משותף. למרות שמה הטוב של האישה, אין לה סיכוי מול המילה שלהם. דניאל הצעיר מבין, כי יוכל לפרוץ את חומת השקר רק אם יפריד בין השניים. במקרים אחרים יכולה הפרדה כזאת להביא להפללה הדדית של השניים, מתוך תקווה של כל אחד מהם להינצל על חשבון רעהו. דניאל בונה על כיוון אחר, על אי-יכולתם של השניים לספר סיפור זהה בפרטיו לסיפור חברו.
אלוהים גומל לצדיקים: ניתן היה לספר את הסיפור ללא כל מעורבות של אלוהים, אך למחבר חשוב להדגיש את חלקו של האל, הגומל לאישה ישרה, טובה, מאמינה ובוטחת באל, ומעיר את רוחו של נער רך, שיצליח להפוך את הקערה על פיה.
כמה מסוכן להיות אישה יפה: למרות מעמדו הרם של בעלה, עשיר ומכובד מאד, אשתו אינה מוגנת. הסיפור אינו מציע כל אפשרות שבעלה יאמין לאשתו ויילחם בכל כוח השפעתו בעדי השקר. האישה עצמה לא מקבלת במשפט רשות לספר את הסיפור שלה. להיכרות ארוכת השנים של כל בני ביתה עם צניעותה ויושרה אין כל השפעה על מהלך המשפט. יופיה הפיסי, הנחשף בכוונה בבית הדין, בא בעוכריה. הציבור מתרשם, שאם היא כל כך יפה, רב הסיכוי שהיא נואפת.