שְׁלֹמֹה וּמַלְכַּת שְׁבָא

בַּיָּמִים הַהֵם מָלְכָה אִשָּׁה עַל מִצְרַיִם וְעַל כּוּשׁ; הִיא הָיְתָה עֲמֵלָה מְאֹד בְּחָכְמָה וּמְצֻיָּנָהּ בְּיֶתֶר דְּרָכֶיהָ. כְּשֶׁשָּׁמְעָה עַל אוֹדוֹת יָשְׁרוֹ וּתְבוּנָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה, תָּקְפָה אוֹתָהּ תְּשׁוּקָה לִרְאוֹתוֹ בִּגְלַל הַסִּפּוּרִים שֶׁשָּׁמְעָה יוֹם יוֹם עַל אוֹדוֹת הַנַּעֲשֶׂה אֶצְלוֹ, וְיָצְאָה לַדֶּרֶךְ אֵלָיו.

הִיא רָצְתָה לְהִוָּכַח מִתּוֹךְ הַנִּסָּיוֹן וְלֹא מִתּוֹךְ הַשְּׁמוּעָה – זֹאת עֲשׂוּיָה לְהַסְכִּים גַּם לְשֵׁמַע שָׁוְא וְלַחֲזֹר וּלְהוֹכִיחַ אֶת הַהֶפֶךְ, יַעַן הִיא תְּלוּיָה כֻּלָּהּ בַּמּוֹסְרִים אוֹתָהּ – וְגָמְרָה בְּלִבָּהּ לָלֶכֶת אֵלָיו. בְּיִחוּד חָפְצָה לְנַסּוֹת אוֹתוֹ בְּנוֹגֵעַ לְחָכְמָתוֹ בָּזֶה שֶׁתַּצִּיעַ לְפָנָיו שְׁאֵלוֹת, וּתְבַקְּשֵׁהוּ לִפְתֹּר אֶת קְשִׁי תָּכְנָן. וַתָּבוֹא יְרוּשָׁלַיְמָה בְּתִפְאֶרֶת רַבָּה וּבִתְכוּנָה עֲשִׁירָה, כִּי הוֹלִיכָהּ אִתָּהּ גְּמַלִּים טְעוּנִים זָהָב וְזַנֵּי בְּשָׂמִים שׁוֹנִים וַאֲבָנִים יְקָרוֹת. בְּבוֹאָהּ קִבֵּל הַמֶּלֶךְ אֶת פָּנֶיהָ בְּשִׂמְחָה, וְהָיָה חָרֵד בְּנוֹגֵעַ אֵלֶיהָ בְּכָל דָּבָר, וּבְיִחוּד פָּתַר בְּקַלּוּת אֶת הַחִידוֹת שֶׁהִצִּיעָה לוֹ הוֹדוֹת לְבִינָתוֹ הַמְּהִירָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיָּכְלָה לְצַפּוֹת.

הִיא הִשְׁתּוֹמְמָה עַל חָכְמַת שְׁלֹמֹה, כְּשֶׁהִכִּירָה בְּאֵיזוֹ מִדָּה הִיא עוֹלָה עַל מָה שֶׁשָּׁמְעָה וּמָה נַעֲלָה הִיא לְמַעֲשֶׂה. בְּיִחוּד הִתְפַּלְּאָה עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ בִּגְלַל יָפְיוֹ וְגָדְלוֹ, וְלֹא פָּחוֹת בִּגְלַל סִדּוּר בִּנְיָנָיו, כִּי גַּם בָּזֶה רָאֲתָה אֶת הֲבָנָתוֹ הָרַבָּה שֶׁל הַמֶּלֶךְ.

אוּלָם הַבַּיִת הַנִּקְרָא יַעַר הַלְּבָנוֹן הֵבִיא אוֹתָהּ לְהִתְפַּעֲלוּת אֵין שִׁעוּר, וַהֲדַר אַרוּחוֹת הַיּוֹם וְהַכֵּלִים וְהַשָּׂרוֹת וּמַלְבּוּשֵׁי מְשָׁרְתָיו וְהַזְּרִיזוּת הָאֲדִיבָה הַקְּשׁוּרָה בְּשֵׁרוּתָם, וְלֹא פָּחוֹת הַקָּרְבָּנוֹת הַמֻּגָּשִׁים יוֹם יוֹם לֵאלֹהִים, וּתְשׂוּמֶת הַלֵּב שֶׁמַּקְדִּישִׁים לָהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּים.

בִּרְאוֹתָה אֶת כָּל אֵלֶּה גָּדְלָה מִיּוֹם לְיוֹם הִתְפַּעֲלוּתָהּ לְאֵין גְּבוּל, וּמִבְּלִי יְכֹלֶת לִכְבֹּשׁ אֶת תִּמְהוֹנָהּ עַל מַה שֶּׁהָיָה לְנֶגֶד עֵינֶיהָ, נָתְנָה בִּטּוּי לַהִתְפַּעֲלוּת שֶׁמִּלְּאָה אוֹתָהּ; כִּי הִיא נָשְׂאָה, מְלֵאָה הִתְלַהֲבוּת, אֶת אִמְרוֹתֶיהָ אֶל הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר מִתּוֹכָן נִתְגַּלּוּ רַחֲשֵׁי לִבָּהּ מִכָּל מָה שֶׁתֵּאַרְנוּ:

"כָּל הַיְּדִיעוֹת, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, שֶׁהִגִּיעוּ לְאָזְנֵינוּ עַל פִּי הַשְּׁמוּעָה, קִבַּלְנוּ בַּחֲשָׁד, אוּלָם בְּנוֹגֵעַ לַקִּנְיָנִים, שֶׁהֵם בְּךָ בְּעַצְמְךָ, כַּוָּנָתִי לְחָכְמָתְךָ וְלִתְבוּנָתְךָ, וּלְאֵלֶּה שֶׁמַּמְלַכְתְּךָ נָתְנָה לְךָ, לֹא הָיָה זֶה שֵׁמַע שָׁוְא שֶׁהִגִּיעַ אֵלֵינוּ, אֶלָּא לְהֵפֶךְ. לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר תֵּאֲרָה הַשְּׁמוּעָה אֹשֶׁר בְּהַרְבֵּה פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁאֲנִי רוֹאָה בְּהִמָּצְאי הַיּוֹם הַזֶּה פֹּה.

בְּכֹחַ הַשְּׁמוּעָה לְפַתּוֹת אֶת הָאָזְנַיִם בִּלְבַד, אוּלָם אֵין בָּהּ כְּדֵי לְהַכִּיר עַל יָדָהּ אֶת מַהוּת הָעִנְיָנִים כְּמוֹ שֶׁמַּקְנוֹת לָהֶם הָרְאִיָּה וְהַמְּצִיאוּת. אָנֹכִי מִצִּדִּי לֹא הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים, אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בִּדְבַר הֲמוֹנָם וְגָדְלָם, וְהִנֵּה נַעֲשֵׂיתִי עֵדָה לַדְּבָרִים הָעוֹלִים עֲלֵיהֶם בְּהַרְבֵּה.

חוֹשֶׁבֶת אֲנִי לִמְאֻשָּׁר אֶת עַם הָעִבְרִים, אֶת עֲבָדֶיךָ וְאֹהֲבֶיךָ, הַמִּתְעַנְּגִים יוֹם יוֹם לִרְאוֹתְךָ, וּמַקְשִׁיבִים תָּמִיד לְחָכְמָתְךָ. יֵשׁ לְבָרֵךְ אֶת אֱלֹהִים, הָאוֹהֵב אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶת יוֹשְׁבֶיהָ בְּמִדָּה כָּזוֹ, שֶׁעָשָׂה אוֹתְךָ לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם".

אַחֲרֵי שֶׁהֶרְאֲתָה בִּדְבָרֶיהָ כַּמָּה הִשְׁפִּיעַ עָלֶיהָ הַמֶּלֶךְ, גִּלְּתָה אֶת רִגְשׁוֹתֶיהָ גַּם בְּמַתְּנוֹתֶיהָ, כִּי נָתְנָה לוֹ עֶשְׂרִים כִּכָּר זָהָב וְכַמּוּת עֲצוּמָה בְּשָׂמִים וַאֲבָנִים יְקָרוֹת. אוֹמְרִים, שֶׁגַּם אֶת שֹׁרֶשׁ הַבֹּשֶׂם, אֲשֶׁר אַרְצֵנוּ מְגַדֶּלֶת עוֹד הַיּוֹם, יֵשׁ לָנוּ לְהוֹדוֹת לְמַתְּנַת הָאִשָּׁה הַזֹּאת.

וּשְׁלֹמֹה הֶחֱזִיר לָהּ מַתָּנוֹת רַבּוֹת וְטוֹבוֹת, בְּיִחוּד כָּאֵלֶּה שֶׁשָּׁאֲלָה כְּנַפְשָׁהּ. לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר נְשָׂאָהּ לִבָּהּ לָקַחַת, שֶׁלֹּא הִגִּישׁ לָהּ; הוּא הֶרְאָה אֶת רֹחַב לִבּוֹ, בִּהְיוֹתוֹ מוּכָן יוֹתֵר בְּהַקְדִּימוֹ אֶת מִשְׁאֲלוֹתֶיהָ לְהַצִּיעַ לָהּ מִמָּה שֶׁעָלָה עַל דַּעְתָּהּ. וּמַלְכַּת מִצְרָיִם וְכוּשׁ, אַחֲרֵי קַבְּלָה אֶת הַמַּתָּנוֹת שֶׁהִזְכַּרְנוּ, וְאַחֲרֵי תִּתָּהּ לְמֶלֶךְ מַתָּנוֹת מִשֶּׁלָּהּ, שָׁבָה לְאַרְצָהּ.

קדמוניות היהודים, יוסף בן מתתיהו

יוסף בן מתתיהו הכיר היטב את נוסח ספר מלכים ואת ספור ביקור מלכת שבא אצל המלך שלמה בפרק י' בספר זה. הסיפור התנ"כי פרוש על פני 13 פסוקים בלבד, אך הוא מכיל בתמציתיות את רוב מה שבן מתתיהו מספר. סגנונו של בן מתתיהו פזרני יותר במילים, ועל כן הטקסט מתפרש על הרבה יותר משפטים. האם מוסיף בן מתתיהו פרטים חשובים לסיפור? האם יש בסיפור המקראי פרטים הנעדרים מנוסח של בן מתתיהו?

אולי הפרט האחד החסר בנוסח של בן מתתיהו הוא שם הממלכה 'שְׁבָא'. אצל בן מתתיהו האישה מלכה על מצרים וכוש. שְׁבָא, כפי שהחוקרים מזהים כיום, היתה ממלכה עתיקה, שמרכזה בתימן. בתקופות שהממלכה היתה גדולה ומפותחת עברו אוכלוסיות ממוצא שֵמִי מממלכת שבא למזרח אפריקה (כוש, הנמצאת מדרום למצרים, מזוהה עם אתיופיה? או עם סודן?) והתיישבו שם.

סיפור ביקורה של מלכת שבא את המלך שלמה נתגלגל בין עמים ובין תרבויות לאורך ההיסטוריה, ועבר גלגולי תוכן רבים. ישנן אגדות המייחסות למלכת שבא תכונות גופניות יוצאות דופן; אחרות מספרות שהמפגש בין השניים היה גם מפגש רומנטי, שהוליד בן. במסורת האתיופית נחשב אותו בן, מֶנֶלִיק, לאבי השושלת המלכותית האתיופית. בתנ"ך ובסיפורו של בן מתתיהו אין המפגש הרומנטי הזה מוזכר כלל, אם כי צירופי מילים בודדות מתוך הנוסח המקראי היו הבסיס לדרש הזה: "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת שְׁבָא אֶת כָּל חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה" יכול, אם נתאמץ מאד, להתפרש כהיענות שלמה למשאלה של האורחת לתינוק... ליצני המדרש יפרשו גם את וְלֹא הָיָה בָהּ עוֹד רוּחַ כסופו המלהיב של המפגש הארוטי.

תוספת מעניינת, המובנת היטב על רקע תקופתו של בן מתתיהו היא 'אוֹמְרִים, שֶׁגַּם אֶת שֹׁרֶשׁ הַבֹּשֶׂם, אֲשֶׁר אַרְצֵנוּ מְגַדֶּלֶת עוֹד הַיּוֹם, יֵשׁ לָנוּ לְהוֹדוֹת לְמַתְּנַת הָאִשָּׁה הַזֹּאת'. ארצנו היא, כמובן, ארץ יהודה בתקופה הרומית, והבושם שממלכת יהודה מגדלת באותם ימים הוא בושם האפרסמון היקר, שהביא למגדליו עושר רב. מוצאו של שיח בושם זה מתחבר יפה עם זיהוי ארץ שְׁבָא עם תימן.

בן מתתיהו מוסיף הסבר משלו למניע לביקורה של מלכת שבא, שהיה מבצע לוגיסטי לא פשוט באותם זמנים. היא אומרת לשלמה: 'בְּכֹחַ הַשְּׁמוּעָה לְפַתּוֹת אֶת הָאָזְנַיִם בִּלְבַד, אוּלָם אֵין בָּהּ כְּדֵי לְהַכִּיר עַל יָדָהּ אֶת מַהוּת הָעִנְיָנִים כְּמוֹ שֶׁמַּקְנוֹת לָהֶם הָרְאִיָּה וְהַמְּצִיאוּת'. יש שמועות, המגיעות ממרחקים, שאם רוצים לאשש אותן, יש לצאת לדרך ולהגיע למקום, כדי לראות בעינים את מה ששמעו האוזנים.