אִישׁ אֶחָד בָּא לִפְנֵי ר' חַיָּא בַּר אַבָּא בְּעִנְיַן יִבּוּם, וּבָאוּ הַיָּבָם וְהַיְּבָמָה. אָמַר לָהּ ר' חַיָּא לַיְּבָמָה: בִּתִּי, עֲמֹדִי, כִּי מַתְחִילִים עַכְשָׁו לָדוּן, וְעַל בַּעֲלֵי הַדִּין לַעֲמֹד! אָמְרָה לוֹ: אֱמֹר (כִּי) יְשִׁיבָתָהּ זוֹ הִיא עֲמִידָתָהּ, כְּלוֹמַר, עָדִיף לָהּ שֶׁלֹּא תַּעֲמֹד וְלֹא תִּתְיַבֵּם. אָמַר לָהּ לַיְּבָמָה: מַכִּירָהּ אֶת אוֹתוֹ, אֶת הַיָּבָם הַזֶּה, וְיוֹדַעַת (אַתְּ) מִשּׁוּם מָה רוֹצֶה הוּא בָּךְ? אָמְרָה לוֹ: כֵּן, מָמוֹן הוּא שֶׁרָאָה אֶצְלִי, וְרוֹצֶה לָקַחַת אוֹתוֹ מִמֶּנִּי, וְלָכֵן הוּא רוֹצֶה לְיַבֵּם.
אָמַר לָהּ: וְכִי לֹא נוֹחַ לְךָ הַדָּבָר? אָמְרָה לוֹ: לֹא, אָכֵן אֵינִי רוֹצֶה בְּכָךְ! וְכֵיוָן שֶׁכָּךְ, רָצָה (ר' חַיָּא) שֶׁיִּפְטֹר הַיָּבָם אֶת הָאִשָּׁה. אָמַר לוֹ לַיָּבָם: חֲלֹץ לָהּ, וּבְכָךְ אַתָּה כּוֹנְסָהּ (נוֹשְׂאָהּ לְאִשָּׁה), שֶׁרָצָה לְהַטְעוֹת אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלֹץ. וְאָכֵן כָּךְ עָשָׂה הַיָּבָם. לְאַחַר שֶׁחָלַץ לָהּ, אָמַר לוֹ ר' חַיָּא לַיָּבָם: מֵעַתָּה, מִמְּךָ הִיא נִפְסְלָה לְעוֹלָם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁחָלַצְתָּ לָהּ חֲלִיצָה כָּל שֶׁהִיא, הֲרֵי שׁוּב אִינָךְ מֻתָּר בָּהּ, וְאֵין לְךָ אֵפוֹא מָה לְהַפְסִיד, לָכֵן חֲלֹץ לָהּ עוֹד חֲלִיצָה מְעֻלָּה וַהֲגוּנָה, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לָעוֹלָם, לַאֲחֵרִים.
בבלי יבמות עפ"י שטיינזלץ
סיפור יהודה ותמר בספר בראשית מתמקד בזכותה של האלמנה להתייבם, זכות עליה עומדת תמר, ופועלת להשיג את מבוקשה. המדרש שלפנינו פונה אל הכיוון ההפוך, אל זכותה של האישה לסרב לייבום העומד להיכפות עליה.
רבי חייא בר אבא הכהן היה אמורא מהדור השלישי, שנולד בבבל, עלה לארץ ישראל, ולמד אצל רבי יוחנן. אל בית הדין שלו מגיעים יבמה ויבם, כלומר אשה שנתאלמנה ואין לה ילדים מבעלה המנוח, וקרוב משפחתו של הנפטר (קרוב לודאי – אחיו), האמור לשאת אותה על פי חוקי היבום.
לקראת התחלת מהלך היבום מורה ר' חיא לאשה לעמוד – אם לשם מתן כבוד לאירוע, ואם כדי לבטא את נכונותה להתייבם על ידי אותו אדם. הפניה אליה בכינוי 'בִּתִּי' מבטאת יחס חם ואמפאתי של הדיין לאישה. בפניה זו פותח ר' חיא בפני האלמנה את האפשרות לבטא את הסכמתה ליבום או את מורת רוחה ממנו, מה שלא מובן מאליו בחברה בה האישה היא מעין קנין של הגבר.
האישה נענית לאתגר, ובאי-הסכמתה לעמוד היא רומזת לר' חיא, כי אין דעתה נוחה מהיבום הזה, והוא שואל אותה בעדינות שאלת 'עקיפין': 'מַכִּירָהּ אֶת אוֹתוֹ, אֶת הַיָּבָם הַזֶּה, וְיוֹדַעַת (אַתְּ) מִשּׁוּם מָה רוֹצֶה הוּא בָּךְ?'. האשיה אינה מהססת, ואומרת שהיבם הזה מעונין בעיקר בכספה.
ר' חיא יודע, שאין בסמכותו כדיין לפסול את האיש מיבום, והוא פונה לפתרון מסוכן משהו, ולבטח לא מוסרי במיוחד. הוא מנצל את הבורות של היבם בענייני יבום וחליצה, ומורה לו לבצע את אקט החליצה, כאילו צעד זה הוא הראשון בצעדים המובילים ליבום. משעשה זאת האיש, מסביר לו ר' חיא, שמרגע זה פסולה האישה מלהתייבם על ידו, וכי מוטב שישחרר אותה כליל (כלומר לעשותה פנויה וכשרה להינשא לכל אחד אחר) על ידי חזרה על מעשה החליצה, והפעם – by the book.
מה למדים אנו מהסיפור המביך הזה?
א. שחוקית יכול אדם, שלו חובת היבום, לקיים את מצוות היבום גם אם למעשה אין הוא חפץ באישה כבת-זוג.
ב. שלאישה אין הרבה מה לומר בעניין זה. הוא החתן המיועד לה, אלא אם כן יחליט הוא, שאין ברצונו לייבמה.
ג. שהיבם זוכה לשלוט ברכושה של האישה ברגע שהיא הופכת לאשתו.
ד. שיש דיינים (גברים, כמובן), הרגישים למצוקתה של האלמנה, ומנסים לענות גם על צרכיה.
ה. שיכול רב ידוע לבצע מעשה רמיה כזה ולהטעות את היבם, בלי שחז"ל יביעו ביקורת כלשהי על המעשה הזה, שדבר אין לו עם משפט צדק.