וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם - בְּנֵיכֶם וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם, דִּבְרֵי ר' יוֹסִי בֶּן עֲקַבְיָא. מִכָּאן אָמְרוּ: כְּשֶׁהַתִּינוֹק מַתְחִיל לְדַבֵּר, אָבִיו מְדַבֵּר עִמּוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וּמְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, וְאִם אֵין מְדַבֵּר עַמּוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְאֵינוֹ מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה - רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ קוֹבְרוֹ; שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם; אִם לִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם - יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם, וְאִם לָאו - יִקְצְרוּ יְמֵיכֶם, שֶׁכָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה נִדְרָשִׁים: מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן, וּמִכְּלָל הֵן לָאו.
סִפְרֵי דְּבָרִים
האם תמיד 'מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן, וּמִכְּלָל הֵן לָאו'? אני סבור, שמשתמשים בטיעון זה, כאשר זה נוח, ומתעלמים ממנו במקרים אחרים. הנה דוגמה למצב, בו הכלל אינו תקף: 'הכניסה אסורה ליהודים!'. יבוא אדם ויוכיח כי אינו יהודי. האם זה מזכה אותו אוטומטית בזכות הכניסה? אם, למשל, פשוט אין לו כסף לקניית כרטיס כניסה, הוא לא ייכנס, גם אם יוכיח כי הוא נוצרי. דוגמה הפוכה: 'עולי גרמניה ואוסטריה יודעים לדבר גרמנית'. אין זה אומר שכל מי שהגיע ממדינה אחרת, כמו שוויץ, אינו יודע לדבר גרמנית. ישנן, כמובן, מילות עזר, שאם נוסיף אותן למשפט – גם היפוכו יהיה נכון. לדוגמה: 'רק בבאר-שבע תמצא גלידת בצל'. הוספת המילה 'רק' מבטיחה לנו שבכל עיר, שאינה באר-שבע, אין כל סיכוי למצוא גלידת בצל.
נושא המדרש שלנו הוא פסוק מדברים י"א:
"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".
בהמשך הפרק נאמר: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם".
חז"ל (מי היה ר' יוסי בן עקביא או עקיבא?) אומרים כי מכלל הן אתה שומע לאו, כלומר אם לא תלמדו את בניכם תורה, יקצרו ימיכם (וימיהם). זו הסקת מסקנה קיצונית למדי. התורה מצווה עלינו ללמד את בנינו כדי ש (למען) ימינו וימיהם ירבו. נאמר תחילה, כי קיום מצווה זו מתוך התכוונות וציפיה לאורך ימים אינו בגדר הבטחה, שתמומש תמיד. אחר נאמר, כי אפילו אם תמומש ההבטחה, אין להסיק מכך, כי ימינו יתקצרו אם לא נלמד את בנינו תורה. פירוש מינימליסטי יותר יאמר כי ימינו לא יתארכו מעבר למה שתוכנן לנו מראש, אך מכאן ועד לקיצור ימינו עוד הדרך ארוכה...
ועוד הסקה של 'מִכְּלַל הֵן אַתָּה שׁוֹמֵעַ לָאו' מסיקים חז"ל מהמצווה "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". אם כתוב 'בניכם', אומרים חז"ל, משמע שהמצווה אוסרת על לימוד הבנות. כאן מדברים חז"ל מהרהורי לבם. לו היה נאמר בתורה "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם רַק אֶת בְּנֵיכֶם", היתה מסקנתם של חז"ל נכונה, שכן כל בת איננה בן...
בקיצור – הטיעון הלוגי 'מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן, וּמִכְּלָל הֵן לָאו' יפה למקרים מסוימים, אך לא תמיד. שליפת הטיעון הזה כדי לחזק את הקביעה, שאין ללמד את הבנות, אינה מוצדקת, ויעידו על כך כל הנשים המשכילות, שתרמו לידע התורני ולתרבות הלמדנית תרומה גדולה.