"אַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ" (ירמיהו ט') - זֶה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִלְחַם, הָיָה הוֹרֵג ח' מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת, וְנִתְגָּאָה, וְאָמַר: 'אֵין כְּמוֹתִי בָּעוֹלָם'. מִיָּד זִמֵּן לוֹ הקב"ה צְבִי אֶחָד, וְרָץ הַצְּבִי, וּבָרַח מִלְּפָנָיו, וּמְשָׁכוֹ אַחֲרָיו, וְהָאָרֶץ קָפְצָה לְפָנָיו, עַד שֶׁהֱבִיאוֹ אֵצֶל יִשְׁבִּי בְּנֹב (ש"ב כ"א ט"ז—י"ז), מִיָּד אֲחָזוֹ, וּנְטָלוֹ, וְשָׂמוֹ תַּחַת הַמַּרְתֵּף, וְנִשְׁעַן עָלָיו לְשָׁבְרוֹ. מִיַּד אָמַר: "תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתַּי" (תהלים י"ח) וְנֶעֶשְׂתָה הָאָרֶץ כִּבְאֵר תַּחְתָּיו. כֵּיוָן שֶׁכִּלָּה יִשְׁבִּי בְּנֹב לֶאֱכֹל, נְטָלוֹ לְדָוִד, וְהָיָה זוֹרֵק אוֹתוֹ בָּאֲוִיר, כְּדֵי לְקַבְּלוֹ בְּרֹאשׁ הָרֹמַח, וּבֵין כָּךְ בָּאָה יוֹנָה מִטָּרֶפֶת לִפְנֵי אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁנֶּהְפְּכוּ בְּיָדוֹ הַמַּיִם לַדָּם. אָמַר בְּלִבּוֹ: וַדַּאי הַמֶּלֶךְ שָׁרוּי בְּצַעַר. מִיָּד הָלַךְ לְבֵית הַמֶּלֶךְ וְלֹא מְצָאוֹ. אָמְרוּ לוֹ שֶׁכְּבָר הָלַךְ לָצוּד בַּשָּׂדֶה כְּחֹק הַמְּלָכִים. מִיַּד רֶכֶב עַל הַפִּרְדָּה שֶׁל מֶלֶךְ, עַד שֶׁהֱבִיאוּהוּ אֵצֶל יִשְׁבִּי בְּנֹב, שֶׁהָיָה מִטַּיֵּב וּמְשַׂחֵק בְּדָוִד עִם הָרֹמַח. מִיָּד יָרַד מִן הַפִּרְדָּה, וְנִלְחַם עִם יִשְׁבִּי בְּנֹב, עַד שֶׁהֱמִיתוֹ. וְדָוִד נִשְׁאַר חַלָּשׁ, וְתַשׁ כֹּחוֹ מֵרֹב פַּחַד וְצַעַר, וַאֲבִישַׁי רְצָעוֹ, וֶהֱבִיאוֹ בְּירוּשָׁלָם בְּרַגְלָיו, וְלֹא רָכַב עַל הַפִּרְדָּה, וּמִיָּד נִשְׁבְּעוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יֵצֵא עוֹד עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר "לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ, וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל" (שמו"ב כ"א). אָז אָמַר דָּוִד: אַיֵּה גְּבוּרָתִי וְכֹחִי? אֶלָּא אֱלֹהִים ה' חֵילִי מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי (שמו"ב כ"ב) וְגוֹ'.
אוצר מדרשים
ספר שמואל מכיל סיפורים מרתקים רבים מהביוגרפיה של דוד. פרקי תהלים, המיוחסים לדוד, מספקים רמזים, הניתנים להרחבה כסיפורי דוד נוספים. כזה הוא המדרש שלפנינו. הגיבור הפחות מוכר של הסיפור הוא ישבי, הנזכר בפרק כ"א בשמואל ב', ועם מקור זה נתחיל:
וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ, וַיִּלָּחֲמוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים, וַיָּעַף דָּוִד. וְיִשְׁבִּי בְּנֹב, אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה, וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת, וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה, וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד. וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, וַיְמִיתֵהוּ. אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר: לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה, וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל!
אם כן, ישבי מנוב הוא אחד מהחבר'ה של גלית הפלשתי. הסיפור הזה מופיע כמה פסוקים לפני גרסה ב' של מלחמת דוד וגלית, שבה אחד מגיבורי דוד, אלחנן שמו, הוא זה שניצח את גלית.
מה מצאו חז"ל בסיפור ישבי? 'ויעף דוד' מתפרש כהתעייפות או היחלשות של דוד, המביא את ישבי אל סף ניצחון מוחץ על דוד. מי שנחלץ לעזרת המלך הוא אבישי בן צרויה. סופו של הסיפור מבשר את סוף סיפורי הגבורה של דוד: אנשיו נשבעים לו, שלא יצא עמם עוד למלחמה, כיוון שהם חוששים לחייו.
וכעת נשוב לתחילת המדרש. חז"ל מרגישים צורך להסביר את הסיבה להסתבכות של דוד. זו היתה היוהרה שלו, ההליכה נגד ההמלצה של ירמיהו: "אַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ". אמנם היה דוד סופרמן, והיה מסוגל להרוג שמונה מאות איש בפעם אחת, אבל אלוהים לא היה מוכן, שדוד יעשה מזה עניין, והוא מלמד אותו לקח. מה עושה ישבי, שהיה אבדאי כמו גליית, ובן חמש כבר הספיק להביא הביתה סלע (בראבו, אוליארצ'יק)? שמו כבר מעיד על מה שהוא מסוגל לעשות – הוא לקח את דוד בשבי, והיה משתעשע בו שעשועים סדיסטיים, ולולא אבישי הגיבור, שהציל את דוד והרג את ישבי, היה ספר שמואל ב' מסתיים קצת אחרת. דוד, שהיה ממש סמרטוט אחרי ההתעללות של ישבי, נרצע (נקשר?) על ידי אבישי ונגרר הביתה, ולצורך העניין – ברגל, ולא על גבי הפרדה המלכותית.
מה עושה דוד, על פי המדרש? הוא למד את הלקח, הוריד את האף, נתן את הקרדיט לאלוהים, ועשה זאת בצורת מזמור תהלים מיוחד.
האם הוכנס המזמור הזה כאחד מפרקיו האחרונים של ספר שמואל ב' כדי לחזק את המסורת האומרת כי כל מאה וחמישים מזמורי תהלים נכתבו על ידי אותו מלך, שכמסופר בתנ"ך היה גם עסוק בלא מעט מלחמות ובלא פחות מזה נשים? או שמא להפך, כמו שאולי מאמינים חז"ל, התפילה היפה הזאת היא תפילתו המקורית של דוד, וסגנונה שכנע את קוראי התנ"ך להאמין כי דוד הוא שהיה נעים זמירות ישראל, וכשיצא לפנסיה, עייף מגבורות וממעשי הוללות, כתב את כל המאה וחמישים מזמורים? לך תדע...