גֶּבֶר אֶחָד אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: נִשְׁבָּע אֲנִי שֶׁאֵין אַתְּ נֶהֱנֵית מִכֹּל שֶׁיֵּשׁ לִי, עַד שֶׁתַּרְאִי מוּם יָפֶה שֶׁבְּךָ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי. אָמַר לָהֶם שֶׁמָּא רֹאשָׁהּ נָאֶה? אָמְרוּ לוֹ סְגַלְגַּל. שֶׁמָּא שַׂעֲרָה נָאֶה? דּוֹמֶה לַאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן. שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָאוֹת? טְרוּטוֹת הֵן. שֶׁמָּא אָזְנֶיהָ נָאוֹת? כְּפוּלוֹת הֵן. שֶׁמָּא חָטְמָהּ נָאֶה? בָּלוּם הוּא. שֶׁמָּא שִׂפְתוֹתֶיהָ נָאוֹת? עָבוֹת הֵן. שֶׁמָּא צַוָּארָהּ נָאֶה? שָׁקוּט הוּא. שֶׁמָּא כְּרֵסָהּ נָאָה? צָבֶה הוּא. שֶׁמָּא רַגְלֶיהָ נָאוֹת? רְחָבוֹת כְּשֶׁל אֲוָזָא. שֶׁמָּא שְׁמָהּ נָאֶה? לִכְלוּכִית שְׁמָהּ. אָמַר לָהֶם: יָפֶה קוֹרִין אוֹתָהּ לִכְלוּכִית, שֶׁהִיא מְלֻכְלֶכֶת בְּמוּמִים - וְהִתִּירָהּ".
(על פי תלמוד בבלי נדרים, סו ע"ב)
בכל פעם שאנו עומדים לקרוא מדרש העוסק בנשים, עולה בנו החשש, שמא גם הפעם מה שנקרא לא ימצא חן בעינינו. לא התאכזבנו... גם סיפורה של לכלוכית משאיר טעם רע מאד בפינו. כדי להיות הגונים, נחפש גם את נקודות האור בסיפור, אם כי ניאלץ להתאמץ.
המילה 'הִתִּירָהּ' המופיעה בסוף המדרש מלמדת אותנו מדוע בכלל נדרש רבי ישמעאל לדון בעניינה של אותה אישה מסכנה. מדובר בנדר שנדר בעלה, שטוב שכותבי המדרש לא ציינו את שמו. ומה היה נדרו של אותו בעל נבזה? 'אֵין אַתְּ נֶהֱנֵית מִכֹּל שֶׁיֵּשׁ לִי, עַד שֶׁתַּרְאִי מוּם יָפֶה שֶׁבְּךָ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי'. כלומר – אין בכוונתי להעניק לך דבר מכל הזכויות שאשת-איש זכאית לקבל מבעלה על פי הכתובה (שארה, כסותה ועונתה), עד שתצליחי להראות לרבי ישמעאל איזה מום יפה שיש בך.
'מום יפה' הוא, כמובן, אוקסימורון, ומכאן שהבעל הטיל על אשתו משימה בלתי אפשרית. הוא שולח אותה להראות את המום היפה שלה לרבי ישמעאל – גם כדי לבייש אותה, וגם משום, שלו היתה מצליחה במשימה, היה יכול הרב להתיר את הנדר של בעלה, ובזאת לחייבו למלא את כל חובות הבעל שלו כלפיה. לא יוכל הרב להתיר את הנדר – רשאי יהיה הבעל האכזר לראות עצמו חופשי מכל חובותיו כלפי אשתו. הוא הרי נָדַר נֵדֶר...
אם הלכה האישה אל הרב או לא, אין המדרש מספר, אבל לפי המשך הסיפור נראה כי הרב לפחות שמע על הדבר, וקיים את הדיון ההלכתי ההזוי הזה בנוכחות אנשים נוספים, שיכולים היו להעיד, לפחות, על מראה האישה. אם כן, חוקר הרב הנכבד בפרטי פרטים את מראה האישה, ומתרשם מעדויות האנשים אותם הוא שואל כי האישה מכוערת בכל אמת מידה ובכל איבר בגופה.
אנו יודעים, כי יופי הוא עניין של טעם, וכי אמירוֹת כמו שפתיים עבות, צואר שקוט וכו' הן סובייקטיביות. גם בימינו יסכימו מעטים להודות כי נשים דקות גזרה כמו דוגמניות אינן יפות בעיניהם, למרות שבסתר ליבם יעדיפו רבים נשים מלאות יותר, וזוהי רק דוגמה.
אם כן, גם הרב הנכבד חוטא באותה הכללה מחפיצה, והוא מוכן לקבל שהאישה, שככל הנראה לא הופיעה מול עיניו כלל, היא 'מכוערת ברמות'. אבל כאן מתרחש הטוויסט בעלילה. הרב מאמין, כי אותו בעל שנשא אותה פעם לאישה, התחייב בפניה למלא את צרכיה, וכעת הוא מתכחש לחובה זו בתואנה לא מוצדקת בעליל. הרב מחפש דרך להחזיר לאישה את זכויותיה, והוא נתלה בעובדה ששמה של המסכנה הוא לכלוכית. שמה יפה לה, אומר הרב, וזה, לדעתו המלומדת, 'מום נאה', ועל כן מתיר הרב את הנדר, כלומר מחייב את הבעל לעמוד בחובותיו כלפי אשתו.
האם הרב הביא לשלום בית בין השניים? כמובן שלא. הוא מסיים את חלקו בפרשה בכך שהוא קובע נחרצות כי הנדר אינו נדר, ובכך מחזיר הרב את האישה אל חיק בעלה השונא, ושיתפוצצו! נוסיף עוד עניין לשוני מהותי: על פי המדרש רבי ישמעאל 'הִתִּירֳהּ' ולא התיר את נדרו של הבעל. אפשר להבין זאת כאמירה: הרי היא מותרת לך, שכן הנדר שנדרת בטל. ניסוח זה מוסיף על ההחפצה שהאישה עוברת, ונמנע מהטלת גינוי כלשהו על הבעל, שיזם את כל המהלך הזה.
טקסטים המבזים את המראה החיצוני של אישה מוכרים בכל דור ודור, ואני עדיין זוכר מימי ילדותי שיר, שככל הנראה הושר באוהלי הפלמ"ח, והיה חביב מאד על גברים חסרי רגישות:
אָצִים, רָצִים, טָסִים, נִצִּים בָּרְחוֹב הַשַּׁדְכָנִים:
הָעִיר כְּמִרְקַחַת, כֻּלָּהּ רוֹתַחַת, כֻּלָּם כָּאן מִתְחַתְּנִים!
לֹא חָשׁוּב הַגִּיל, הַיֹּפִי; מָה עוֹד, מֶה חָסֵר?
כָּל אִשָּׁה הִיא כָּאן סְחוֹרָה עוֹבֶרֶת לַסּוֹחֵר.
נַגְּנִי, נַגְּנִי, תִּזְמֹרֶת, עַד בְּלִי דַּי
אַתְּ מוֹצִיאָה אוֹתִי מִכָּל כֵּלַי
בְּלַיְלָה זֶה אָגִילָה וְאֶשְׂמַח
כִּי לֹא אֲנִי הוּא הֶחָתָן אֲשֶׁר נָפַל בַּפַּח.
בַּחֲתוּנָה מָחָר בַּבֹּקֶר סוֹף מַעֲשִׂיָּה;
הֶחָתָן גִּלָּה פִּתְאוֹם אִשְׁתּוֹ יְפֵהפִיָּה:
יֵשׁ לָהּ אַף שׁוֹפָר תּוֹקֵעַ וְשָׂפָם תַּחְתָּיו.
יֵשׁ לָהּ פֶּה מַעְיָן נוֹבֵעַ, דק, אָמַא (אבל בערבית) רָחָב.
נגני, נגני...
קוֹל יוֹצֵא מִבֵּין שְׂפָתֶיהָ כְּזִמְזוּם מָטוֹס,
וּבַלַּיְלָה אֶת שִׁנֶּיהָ שָׂמָה הִיא בַּכּוֹס.
יֵשׁ לָהּ רֶגֶל מִתְבָּרֶגֶת וְרֹאשָׁהּ עַל צִיר,
וּבַלַּיְלָה אֶת יָדָהּ תּוֹלָה הִיא עַל הַקִּיר.
נגני, נגני...