הָלַךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מֻקְדּוֹן אֵצֶל מֶלֶךְ קַצְיָא. הֶרְאָהוּ הַרְבֵּה כֶּסֶף וְזָהָב. אָמַר: לֹא לִרְאוֹת כַּסְפְּכֶם וּזְהַבְכֶם בָּאתִי, אֶלָּא לִרְאוֹת דִּינֵיכֶם. עַד שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים, בָּאוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם לְדִין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אָמַר אֶחָד: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, חֻרְבָּה לָקַחְתִּי מֵאָדָם זֶה, וּגְרַפְתִּיהָ, וְנִמְצָא מַטְמוֹן בְּתוֹכָהּ. אָמַרְתִּי לוֹ: טֹל מַטְמוֹן שֶׁלְּךָ; חֻרְבָּה לָקַחְתִּי, מַטְמוֹן לֹא לָקַחְתִּי. וְאֶחָד אָמַר: מָה אַתָּה מִתְיָרֵא מֵעֹנֶשׁ גֶּזֶל – אַף אֲנִי כָּךְ; הַחֻרְבָּה וְכָל מָה שֶׁבְּתוֹכָהּ מָכַרְתִּי לְךָ – מִתְּהוֹם אֶרֶץ עַד רוּם רָקִיעַ.
קָרָא הַמֶּלֶךְ לְאֶחָד מֵהֶם וְאָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ בֵּן זָכָר? אָמַר לוֹ: הֵן. קָרָא לַשֵּׁנִי וְאָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ בַּת? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לָהֶם: יֵלְכוּ וְיִנָּשְׂאוּ זֶה לָזֶה, וִיהֵא הַמַּטְמוֹן לִשְׁנֵיהֶם.
הִתְחִיל אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס תָּמֵהַּ. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה תָּמֵהַּ, וְכִי לֹא יָפֶה דַּנְתִּי? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: אִלּוּ בָּא לְפָנֶיךָ דִּין זֶה בִּמְדִינַתְכֶם, מָה הָיִיתָ עוֹשֶׂה בּוֹ? אָמַר לוֹ: הָיִיתִי חוֹתֵךְ רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה וְרֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה, וְהַמַּטְמוֹן יֵרֵד לְבֵית הַמֶּלֶךְ. אָמַר לוֹ: וְחַמָּה מְאִירָה לָכֶם? אָמַר לוֹ: הֵן. – וּגְשָׁמִים יוֹרְדִים עֲלֵיכֶם? – הֵן. אָמַר לוֹ. שֶׁמָּא יֵשׁ בִּמְדִינַתְכֶם בְּהֵמָה דַּקָּה? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: תִּפַּח רוּחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ! בִּזְכוּת בְּהֵמָה דַּקָּה הַחַמָּה מְאִירָה לָכֶם, וְהַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים עֲלֵיכֶם!
בבלי תמיד
עוד אגדה מקובץ הסיפורים אודות אלכסנדר הגדול, המלך הכובש, שהשתלט על ארצות רבות, ופגש בהן תרבויות שונות. המוטיב החוזר באגדות אלה הוא הלקחים שמלמדים אותו יושבי אותן ארצות רחוקות, שכוח לא היה להם לעמוד בפניו, אך, כמו היהודים של ארץ ישראל, גם הם יכולים היו להציג בפניו את הישגי התרבות שלהם.
בניגוד לספרדים, מגלי וכובשי 'העולם החדש', שזהב האצטקים סִנְוֵר את עיניהם, אלכסנדר אינו מתרשם מכל זה, אבל הוא חפץ ללמוד כיצד הם מנהלים את ענייניהם בבית הדין. הוא צופה בהתנהלות משפט כזה בין שני אזרחים, המביאים עניין מוזר לטעמו של האורח: האחד מכר לרעהו חורבה, ומשניקה הקונה את אותה חורבה, גילה בין גלי האבנים אוצר. הוא רצה להשיב את האוצר לבעליו, אך זה סרב לקחת את מה שכבר אינו שלו, שכן הוא מכר לרעהו את החורבה וכל אשר בתוכה. זו סוגיה משפטית מוכרת גם במקורותינו, כאשר על פי רוב טענת הצדדים היא הפוכה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. שני האנשים, הבאים לדין לפני המלך, הם צדיקים גמורים. איש מהם אינו רוצה לגעת במה שאינו שלו.
בניגוד למלך שלמה, שפתרונו היה לחצות את מושא המריבה לשניים ולחלקו לטוענים לפניו, בוחר מלך קציא (ארץ אגדית, ככל הנראה) בפתרון הומני הרבה יותר – להעניק את האוצר לשניהם, אבל ללא חלוקה. הרעיון הגאוני שלו הוא להשיא את בנו של האחד לבתו של השני, ולהעניק להם את האוצר כסיפתח לחיים טובים. מהי דעתם של שני הצעירים על השידוך שיזם המלך, לא נדע; ובעצם, לאורך כל ההיסטוריה אנו שומעים על נישואין דיפלומטיים, שמטרתם איחוד בין מדינות או כריתת ברית בין מדינות. אם כן, הפתרון שהציע המלך לא חרג מהמקובל באותם ימים רחוקים, מה גם שהיה בו תמריץ כספי לא מבוטל...
הפתרון מפתיע את אלכסנדר. הוא לא העלה בדעתו אפשרות כזו. בארץ לא אגדית כמו ארצו מגיעים אזרחים להישפט בבית הדין כשנטל של רגשות שליליים רובץ על לבותיהם, ואם השופט הוא המלך, מה שעומד לנגד עיניו הוא האינטרס הקר של בית המלוכה. הפתרון עליו חשב אלכסנדר רחוק מלהיות מושפע על ידי ערכי צדק ושלום, אבל הוא מעשי והחרץ: יותזו ראשי שני החוצפנים, והכסף יועבר לטמיון המלך.
מה שמזכיר לי את השיר 'בבוכרה היפה' של רביעיית מועדון התאטרון משנות החמישים:
שְׁנֵי אַחִים רָבִים אוֹדוֹת הַסִּיר,
הָאֵמִיר אֶת רֹאשׁ שְׁנֵיהֶם הֵסִיר,
וְהַסִּיר הוּא הָאָסִיר שֶׁל הָאֵמִיר,
הוֹ!
אֶזְרָחִים, פִּצְחוּ נָא בְּשִׁיר,
כִּי אֱמֶת וָצֶדֶק מִשְׁפָּטוֹ שֶׁל הָאֵמִיר!
מלך קציא תמה על ה'פתרון' שמציע אלכסנדר, והוא משוכנע, כי פתרון זה נוגד את הצדק האלוהי, וכי ראוי היה, שאלוהים יכלא את הגשם מארץ כה אכזרית. בשומעו כי בארצו של אלכסנדר יורד בכל זאת הגשם ללא הפרעות, הוא אומר, כי אלוהים מוריד את הגשם רק בזכות הצאן והבקר החיים על אותה ארץ.