כְּשֶׁנִּתְמַנָּה שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח נָשִׂיא, בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ שְׁמוֹנִים נָשִׁים מְכַשְּׁפוֹת בִּמְעָרָה בְּאַשְׁקְלוֹן.
מִיָּד עָמַד שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח בְּיוֹם סַגְרִיר, וְכִנֵּס שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים בַּעֲלֵי קוֹמָה וּנְטָלָם עִמּוֹ, וְנָתַן בְּיַד כּל אֶחָד כַּד חֲדָשָׁה וְטַלִּית נְקִיָּה מְקֻפֶּלֶת בְּתוֹכָהּ, וְכָפוּ אֶת הַכַּדִּים עַל רֹאשָׁם. אָמַר לָהֶם: אִם אֲצַפְצֵף לָכֶם פַּעַם אַחַת – לִבְשׁוּ טַלִּיּוֹתֵיכֶם; וְאִם אֲצַפְצֵף לָכֶם פַּעַם שֵׁנִית – הִכָּנְסוּ כֻּלְּכֶם כְּאֶחָד לַמְּעָרָה. וּכְשֶׁתִּכָּנְסוּ – כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם יְגַפֵּף אַחַת וְיַגְבִּיהֶנָּה מִן הַקַּרְקַע, שֶׁכָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל מְכַשֵּׁף: הִגְבַּהְתָּ אוֹתוֹ מִן הָאָרֶץ – אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם.
הָלַךְ וְעָמַד עַל פֶּתַח הַמְּעָרָה. אָמַר לָהֶן: אוֹיִים, אוֹיִים! פִּתְחוּ לִי, מִשֶּׁלָכֶן אֲנִי. אָמְרוּ לוֹ: הֵיאַךְ בָּאתָ נָגוּב לְכָאן בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁל גְּשָׁמִים? אָמַר לָהֶן: בֵּין הַטִּפִּין הָיִיתִי מְהַלֵּךְ. אָמְרוּ לוֹ: וּמָה בָּאתָ לַעֲשׂוֹת כָּאן? אָמַר לָהֶן: לִלְמֹד וּלְלַמֵּד; וְכָל אַחַת מִכֶּן תַּעֲשֶׂה, מָה שֶׁהִיא יוֹדַעַת. אָמְרָה אַחַת מָה שֶׁאָמְרָה – וְהֵבִיאָה פַּת, אָמְרָה אַחֶרֶת – וְהֵבִיאָה בָּשָׂר, אָמְרָה אַחֶרֶת – וְהֵבִיאָה תַּבְשִׁילִין, אָמְרָה אַחֶרֶת – וְהֵבִיאָה יַיִן. אָמְרוּ לוֹ: וְאַתָּה מָה אַתָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת? אָמַר לָהֶן: יָכֹלְנִי לְצַפְצֵף שְׁתַּיִם וַאֲנִי מֵבִיא לָכֶן שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים עֲטוּפִים טַלִּיּוֹת נְגוּבוֹת, הֵם יִהְיוּ שְׂמֵחִים בָּכֶן וּמְשַׂמְּחִים אֶתְכֶן. צִפְצֵף פַּעַם אַחַת – לָבְשׁוּ טַלִּיּוֹתֵיהֶם; צִפְצֵף פַּעַם שְׁנִיָּה – וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד. אָמַר: כָּל אֶחָד וְאֶחָד יִבְרֹר בַּת זוּגוֹ. טָעֲנוּ אוֹתָן וְיָצְאוּ וּתְלָאוּן.
(תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין)
שמעון בן שטח היה ידוע בסמכותו כנשיא חזק של הסנהדרין. אחותו היתה נשואה למלך ינאי. שמעון בן שטח ידע לעמוד אפילו מול גיסו המלך, ולחייבו לעמוד בפני משפט הסנהדרין כאחד העם.
בסיפורנו העסיסי מפגין בן שטח את סמכותו ואת יכולותיו מול האויב האולטימטיבי – גם נשים, גם מכשפות, גם נכריות (מאשקלון...) וגם שמונים!
מה היה שם באמת, קשה לדעת. אשקלון רחוקה מירושלים, והרוצה להסתיר מעשיו או מניעיו – ירחיק עדותו. הרעיון ששמונים מכשפות יתאגדו יחד לכנס מקצועי במערה אחת נשמע הזוי. העוסקים בכשפים, בראיית עתידות או בכל מאגיה שהיא, אם אינם משרתים את ארמון המלך, כמו נביאי הבעל בחצר איזבל, מצניעים עצמם במקומות נסתרים ופועלים ביחידות. שמעון בן שטח הרים מבצע חשאי בעיר זרה. קרוב לוודאי שהוא אסף נשים נוכריות שלא מצאו חן בעיניו, וכמו בעונות הציד של המכשפות באירופה או באמריקה, מיקד את תשומת לבו של העם באויב הזר, שאפשר לייחס לו כל חטא ועוון. אם זה מה שקרה שם, באשקלון, הרי שלא היה לבן-שטח ולסיירת המובחרת שלו הרבה במה להתגאות.
האמת, המדרש אינו מייחס לאותן שמונים מכשפות מאשקלון שום מעשה חטא. יש להן, על פי המסופר, יכולת מאגית של 'להביא' דברים במאמר פיהן, כמו פת, בשר, תבשילים ויין. את הרושם הראשוני עליהן יוצר בן שטח בטריק של הופעה יבשה לחלוטין ביום סגריר גשום. טריק זה שאב השראה ממצביא סמכותי אחר מימי קדם, מגדעון במלחמתו במדיינים. אצל גדעון הוצנעו שופרות בתוך הכדים, ואילו בסיפורנו זה היו אלה טליתות, שהעניקו דימוי של קדושה לפיגוע שהם עמדו לבצע. את ההצעה להביא בנים שישמחו את הבנות במערה מביא בן-שטח, ולא הבנות האשקלוניות. תוך שני צפצופי משרוקית פורצים הבחורים עזי הנפש למערה, כל אחד מרים אחת מהמכשפות מהארץ, מה שנועד לנתק אותן מהכוחות המאגיים שהן שואבות ממעמקי האדמה, ויוצא עמה החוצה. שם עורכים לבנות לינצ' ותולים אותן – חד וחלק. שימו לב – זה ראש הסנהדרין, המתמצא בענייני משפט, והוא מחליט, ככל הנראה, שמשפט יהיה ממש מיותר במצב זה.
ובדיווח קצר והחלטי זה מסתיים המדרש, כאילו לומר לנו שזה מה שהיה צריך לעשות, וכי השילוב של סמכותו התורנית של נשיא הסנהדרין ביחד עם עורמתו ועם הכריזמה שלו הכריע את הכף גם מבחינת הכוח וגם מבחינת הצדק.
ולשומעי הצ'יזבט הזה לא נותר אלא להתלהב ממנהיגותו של נשיא הסנהדרין, ואולי גם לפנטז משהו בסגנון 'הלואי וגם אני הייתי שם והייתי פוגש את הנשים המפתות האלה, ומראה להן מי אני...'