"אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו'). מַהוּ בְּדוֹרוֹתָיו? יֵשׁ דּוֹרְשִׁין לְשֶׁבַח, וְיֵשׁ דּוֹרְשִׁין לִגְנַאי.
צַדִּיק בְּדוֹרוֹתָיו, וְלֹא בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? אִם יִתֵּן אָדָם סֶלַע שֶׁל כֶּסֶף בְּתוֹךְ מֵאָה סְלָעִים שֶׁל נְחֹשֶׁת, אוֹתָהּ שֶׁל כֶּסֶף נִרְאֵית נָאָה; כָּךְ הָיָה נֹחַ נִרְאֶה צַדִּיק בְּדוֹר הַמַּבּוּל.
יֵשׁ דּוֹרְשִׁין אוֹתוֹ לְשֶׁבַח. כֵּיצַד? לְנַעֲרָה, שֶׁהָיְתָה שְׁרוּיָה בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת, וְהָיְתָה כְּשֵׁרָה. אִלּוּ הָיְתָה בְּשׁוּק הַכְּשֵׁרוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מָשָׁל לְחָבִית שֶׁל אֲפַרְסְמוֹן, שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה בְּקֶבֶר, וְהָיָה רֵיחָהּ טוֹב. אִלּוּ הָיְתָה בַּבַּיִת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
תָּמִים הָיָה. שֶׁנּוֹלַד מָהוּל. עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם נוֹלְדוּ מְהוּלִים.
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ", שְׁתֵּי פְּעָמִים לָמָּה? אָמַר הקב"ה: בִּשְׁבִיל לְפַיֵּס לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יְהַרְהֲרוּ לוֹמַר, שֶׁלֹּא הָיָה צַדִּיק אֶלָּא בְּדוֹרוֹ, אָמַר הקב"ה: שָׁקוּל הוּא לְפָנַי כְּאַבְרָהָם. אָמַר ר' יְהוּדָה [הַלֵּוִי] בַּר שָׁלוֹם: נֶאֱמַר שְׁתֵּי פְּעָמִים "אַבְרָהָם אַבְרָהָם", וְכֵן בְּיַעֲקֹב, וְכֵן בְּמֹשֶׁה, וְכֵן בִּשְׁמוּאֵל, וְכֵן נֹחַ נֹחַ, בִּשְׁבִיל לְהַשְׁווֹת לַצַּדִּיקִים.
תנחומא בובר
מדרש מֻכָּר זה מנסה לענות על כמה שאלות: א. מדוע נאמר פעמים 'נֹחַ' בזה אחר זה? ב. מה פירוש 'צדיק תמים'? ג. ולְמַה מתכוון הפסוק, באומרו 'בדורותיו'?
א. דרך הפשט להבנת הפסוק נעזרת בסימני הפיסוק, שכידוע לנו נעדרים אפילו עד היום מספרי התנ"ך. עבודת הפיענוח של הטקסט המקראי מתחילה אצלי תמיד בהוספת סימני פיסוק. אם כן: "אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו". פיסוק זה מייתר, כמובן, את השאלה. אבל חז"ל אינם מוכנים להפסיד הזדמנות לדרש, והם מתעלמים ממשמעות הפשט, ונזכרים באישים נוספים מהתנ"ך, שאלוהים קורא בשמם פעמיים בזו אחר זו. המשותף לכל האישים האלה, על פי חז"ל, הוא שהם צדיקים. אם כן, הקריאה בשם נוח פעמיים מחזקת את הטענה, שנוח היה באמת צדיק, ולא רק 'בדורותיו'.
ב. 'תמים' משמעו 'שלם', ללא פגם או דופי. כאן מציעים חז"ל רעיון, שאין לו כל סימוכין במקרא, והוא שצדיקים זוכים להיוולד כשהם מהולים (מה זה אומר על צדיקוֹת, איני יודע...). אם כן, נוח לא היה סתם צדיק, כי אם צדיק תמים.
ג. הופעת המילה 'בדורותיו' בפסוק היא באמת לא מובנת. אם הכוונה ל'בדורו', יתכן שיש כאן אמירה לגנאי. דורו של נוח היה דור המבול המושחת. על רקע אנשי דורו נחשב נוח לצדיק, אך לו היינו משווים אותו לאנשים מתקופות אחרות, אולי לא היה נוח מתבלט כלל בצדיקותו. לעומת זאת, אם 'בדורותיו' פירושו 'בכל הדורות' – הרי לנו צדיק, שגם בסטנדרטים היסטוריים צדיקותו בולטת. זו אמירה לשבח. את האמירה לגנאי ממשילים חז"ל למטבע סלע (היתה מטבע כזאת) של כסף, המצויה בערימת מטבעות נחושת, ועל כן היא עושה רושם, בעוד שלוּ היו מניחים אותה בערימה של מטבעות כסף כמותה, לא היה לה שום יחוד. את האמירה לשבח ממשילים חז"ל לנערה כשרה, השרויה בשוק של זונות, ואין היא מושפעת מהן, על כן צדיקותה מובהקת במיוחד. חז"ל ממשילים את נוח גם לחבית של אפרסמון, הנתונה בקבר, ואף על פי כן היא מדיפה ריח טוב. לו היתה בבית – היה ריחה מהנה אפילו יותר.
נסיים בשימת לב למשמעות המיוחדת של 'לְפַיֵּס' במשפט 'בִּשְׁבִיל לְפַיֵּס לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יְהַרְהֲרוּ לוֹמַר, שֶׁלֹּא הָיָה צַדִּיק אֶלָּא בְּדוֹרוֹ'. לעומת השימוש שאנו עושים במילה זו כיום, יש לנו כאן שימוש מעט שונה. 'לְפַיֵּס' משמעה כאן לשנות את דעת השומעים לטובה.