בגננו בעין-גדי גדל בשמחה שיח מור הגלעד, שפרופ' זוהר עמאר מאונ' בר אילן מזהה אותו עם האפרסמון התלמודי. ריח השרף שלו, המצוי בכל חלקי הצמח בשפע, הוא נהדר. לפנינו רצף של הלכות ומדרשים ממסכת שבת, העוסקים באיסור השימוש בשמן האפרסמון להדלקת נר שבת.
תניא [שנינו בברייתא] שר' שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בשבת בצרי (שרף ריחני מעצי בושם). ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אמר רבה: מתוך שריחו נודף חששו (חכמים) שמא ישכח (המדליק) ויסתפק (ישתמש) ממנו בשבת, ונמצא כמכבה את הנר, שהלוקח שמן מן הנר בשעת בעירתו הרי זה כמכבהו, שהרי זמן בעירתו פוחת.
אמר ליה [לו] אביי: לימא מר [יאמר אדוני] נימוק אחר: מפני שהוא, הצרי עף, כלומר, שהוא עשוי להתאדות במהירות רבה ולגרום לדליקה. ומשיבים: חדא [סיבה אחת] ועוד אחת קאמר [אמר]: חדא [אחת] — מפני שהוא עף, ויש בכך סכנה. ועוד — גזירה שמא יסתפק ממנו.
מהו הצרי? לדעת חלק מהחוקרים – זהו שמו המקראי של שרף האפרסמון, ומכל מקום – מדובר בשרף של אחד מצמחי משפחת הבושמיים (מור, לבונה, אפרסמון), שכדי להפיק ממנו בושם המיסו אותו בשמן משובח. החכמים דנים כאן באפשרות להדליק נר שבת, שפתילתו ניזונה משמן כזה. שתי סיבות מוצאים חכמים לאיסור להדליק נר שבת בצרי: האחת – הפיתוי לקחת מעט מהשמן שבנר כדי להתבשם, ובכך יתקצר משך הבעירה של הנר, רחמנא לצלן. השניה – ריחו 'עף', כלומר נדיף מאד, ובשימוש עם אש יש פה סכנה לדליקה בבית. מסתבר, כך אומרים החוקרים, כי לא רק השמן דליק. גם שרף האפרסמון עצמו (אם מזהים את האפרסמון עם מור הגלעד, שיח ממשפחת הבושמיים) דליק.
ומסופר: ההיא חמתא דהות סניאה לה [חמות אחת שהיתה שונאת אותה] את כלתה, אמרה לה: זיל איקשיט במשחא דאפרסמא [לכי התקשטי בשמן אפרסמון]. אזלא איקשיט [הלכה והתקשטה]. כי אתת [כאשר באה] אמרה לה חמותה: זיל איתלי שרגא [לכי הדליקי נר]. אזלא אתלא שרגא [הלכה והדליקה נר]. אינפח [אחזה] בה נורא ואכלתה [האש ושרפתה].
זה, ללא ספק, סיפור זוועות, המחזק את התדמית השלילית של החמות (החותנת). נזכור כי כלות טריות באותם הימים היו נערות ממש צעירות וחסרות ניסיון חיים. החמות, השונאת את כלתה, מפילה אותה בפח נורא. היא מורה לה לייפות את עצמה לקראת שבת בשמן אפרסמון. לאחר שעשתה הנערה כמצוות חמותה, היא מצֻוָּה להדליק נר שבת, ואז אוחזת בה האש, והיא נשרפת! סיפורי האחים גרים יתקשו להתחרות בזוועה הזאת...
״וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְכוֹרְמִים וּלְיוֹגְבִים״. ״כּוֹרְמִים״ — תָּנֵי רַב יוֹסֵף אֵלּוּ מְלַקְּטֵי אֲפַרְסְמוֹן מֵעֵין גֶּדִי וְעַד רָמְתָא. ״יוֹגְבִים״ — אֵלּוּ צַיָּידֵי חִלָּזוֹן מִסּוּלָּמוֹת שֶׁל צוֹר וְעַד חֵיפָה.
וכיון שהוזכר אפרסמון, מביאים את הנאמר בכתוב: "ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכורמים וליגבים" (ירמיה נב, טז). ומבארים את דברי הכתוב: על מה שנאמר "כורמים" תני [שנה] רב יוסף שבני דלת הארץ אלו היו מלקטי האפרסמון בשטח מעין גדי ועד רמתא. וה"יוגבים" — אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה. שמלאכות אלה של ליקוט בלבד, מלאכות עניות הן, שרק מעטים יכלו להתפרנס מהן ובדוחק, ומאידך יכול מי שסוחר במוצרים אלה להתעשר עושר רב, ואף להפריש מיסים נאים לשלטונות. מדוע 'מעין גדי עד רמתא'? שיחי האפרסמון, שמוצאם לאורך חופי הים האדום, רגישים מאד לקור, ועל כן בארץ ישראל ניתן לגדלם רק בבקעת ים המלח ובבקעת הירדן הדרומית. בית-רמתא נזכרת בנחלת שבט גד, והיא, ככל הנראה, בבקעת הירדן, מול יריחו. נציין, כי אם היו שיחי אפרסמון באותו חבל ארץ כבר בסוף תקופת בית ראשון, הם לא היו קרויים 'אפרסמון', כי זה שם שנגזר מהמילה הלטינית opobalsmon. יתכן כי השם הקדום היה, באמת, צרי.