ר' אֶלְעָזָר בר' שִׁמְעוֹן מָצָא פָּקִיד אֶחָד, שֶׁהָיָה תַּפְקִידוֹ לִהְיוֹת תּוֹפֵס גַּנָּבִים. אָמַר לוֹ: וְכִי לֹא נִמְשְׁלוּ הַגַּנָּבִים כְּחַיּוֹת? וְכֵיוָן שֶׁהָרְשָׁעִים עֲרוּמִים כָּל כָּךְ, שֶׁמָּא לוֹקֵחַ אַתָּה לְבֵית הַסֹּהַר צַדִּיקִים, אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא גָּנְבוּ, וְאַתָּה מַנִּיחַ אֶת הָרְשָׁעִים?
אָמַר לוֹ: וּמָה אֶעֱשֶׂה? הֲלֹא פְּקֻדַּת הַמֶּלֶךְ הִיא, שֶׁאֶהְיֶה תּוֹפֵס גַּנָּבִים, וַאֲנִי עוֹשֶׂה כְּמֵיטַב יָכֹלְתִּי. אָמַר לוֹ ר' אֶלְעָזָר בר' שִׁמְעוֹן: בּוֹא וַאֲלַמֵּד אוֹתְךָ מָה תַּעֲשֶׂה. הִכָּנֵס בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת בַּיּוֹם (בְּעֵרֶךְ בְּשָׁעָה עָשָׂר בַּבֹּקֶר) לַחֲנוּת שֶׁבָּהּ מוֹכְרִים יַיִן וּמְזוֹנוֹת, וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֶה אָדָם, הַשּׁוֹתֶה יַיִן, וּמַחֲזִיק אֶת הַכּוֹס בְּיָדוֹ, וּמְנַמְנֵם, שְׁאַל עָלָיו לְבָרֵר מִי הוּא. אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא, וְהוּא מְנַמְנֵם - מִן הַסְּתָם הִקְדִּים לְלִמּוּדוֹ בְּהַשְׁכָּמַת הַבֹּקֶר, וּמִשּׁוּם כָּךְ מְנַמְנֵם הוּא עַכְשָׁו. אִם פּוֹעֵל הוּא - הִקְדִּים וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם עֲבוֹדָתוֹ בַּלַּיְלָה, שֶׁמָּא עִצֵּב חוּטִים, שֶׁיִּתָּכֵן שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ אוֹתוֹ כְּשֶׁעוֹבֵד. וְאִם הוּא לֹא אֶחָד מֵאֵלֶּה - מִן הַסְּתָם גַּנָּב הוּא, וּתְפֹס אוֹתוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהָיָה גַּנָּב בַּלַּיְלָה, הוּא יָשֵׁן בַּיּוֹם.
נִשְׁמַע הַדָּבָר בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, שֶׁנָּתַן עֵצָה טוֹבָה זוֹ, אָמְרוּ שֶׁמִּי שֶׁקָּרָא בָּרַבִּים אֶת הָאִגֶּרֶת, הַצַּו הַמַּלְכוּתִי, יֵעָשֶׂה הַמְּמֻנֶּה עַל בִּצּוּעַ הַפְּקֻדָּה. וְאַף כָּאן, כֵּיוָן שֶׁאַתָּה נוֹתֵן עֵצוֹת טוֹבוֹת כָּאֵלֶּה - הֱיֵה אַתָּה הַמְּמֻנֶּה עַל כָּךְ. הֵבִיאוּ אוֹתוֹ (אֶת ר' אֶלְעָזָר בר' שִׁמְעוֹן) לִפְנֵי הַשִּׁלְטוֹנוֹת, וּמִנּוּ אוֹתוֹ לְתַפְקִיד זֶה, וְהָיָה תּוֹפֵס גַּנָּבִים וְהוֹלֵךְ. שָׁלַח אֵלָיו ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אֶת הַדְּבָרִים הַבָּאִים: חֹמֶץ בֶּן יַיִן! , כְּלוֹמַר, הֲרֵי אַתָּה כְּרָשָׁע (חֹמֶץ) לְעֻמַּת אָבִיךָ הַצַּדִּיק ר' שִׁמְעוֹן (יַיִן). עַד מָתַי אַתָּה מוֹסֵר עַמּוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ לַהֲרִיגָה בִּידֵי הַמַּלְכוּת?
שָׁלַח לוֹ ר' אֶלְעָזָר: קוֹצִים אֲנִי מְכַלֶּה מִן הַכֶּרֶם, שֶׁהֲרֵי אֲנִי מְבַעֵר מִיִּשְׂרָאֵל רַק אֶת הָרְשָׁעִים! שָׁלַח לוֹ בַּחֲזָרָה: יָבוֹא בַּעַל הַכֶּרֶם וִיכַלֶּה אֶת קוֹצָיו, אֲבָל אַתָּה אַל תַּעֲשֶׂה זֹאת עֲבוּר הַמַּלְכוּת! יוֹם אֶחָד פָּגַע בּוֹ כּוֹבֵס אֶחָד עַם הָאָרֶץ וּקְרָאוֹ לר' אֶלְעָזָר 'חֹמֶץ בֶּן יַיִן'. אָמַר ר' אֶלְעָזָר: מִכֵּיוָן שֶׁהוּא חָצוּף כָּל כָּךְ, שֶׁקּוֹרֵא לְתַלְמִיד חָכָם בְּכִנּוּי גְּנַאי, לְמַד מִכָּאן שֶׁרָשָׁע הוּא. אָמַר לָהֶם לַשּׁוֹטְרִים: תִּפְסוּהוּ כְּפוֹשֵׁעַ! תְּפָסוּהוּ, וְדָנוּ אוֹתוֹ לְמִיתָה. לְאַחַר שֶׁנָּחָה דַּעְתּוֹ שֶל ר' אֶלְעָזָר, נִרְגַּע מִכַּעְסוֹ וְהִתְחָרֵט עַל שֶׁשָּׁלַח אָדָם חַף מִפֶּשַׁע לָמוּת, הָלַךְ אַחֲרָיו לִפְדּוֹתוֹ וְלֹא יָכוֹל. קָרָא עָלָיו: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (מִשְׁלֵי כא, כג) , כְּלוֹמַר, לוּלֵא אָמַר הַכּוֹבֵס דְּבָרִים אֵלֶּה, לֹא הָיָה נִכְנָס בְּצָרָה זוֹ. לְבַסּוֹף תָּלוּ אֶת הַכּוֹבֵס. עָמַד ר' אֶלְעָזָר תַּחַת עֵץ הַתְּלִיָּה וּבָכָה.
בַּבְלִי בָּבָא מְצִיעָא על פי שטיינזלץ
צא ולמד עד כמה חשובה הפרדת רשויות – במקרה זה פסיקות חכמים לעומת התנהלות השלטון הזר. ר' אֶלְעָזָר בר' שִׁמְעוֹן הולך ומסתבך משלב אל שלב, כשהוא מתערב בענייניו של השלטון הזר. תחילה הוא פוגש באדם, שמוּנָה על ידי השלטונות לתפוס גנבים, מעין שוטר. האיש יהודי, ככל הנראה. ר' אֶלְעָזָר מטיל ספק ביכולתו של השוטר לזהות גנבים אמיתיים, שכן פושעים הם אנשים ערמומיים, ולהם דרכים מדרכים שונות להתחמק מיד החוק. השוטר התמים שואל את הרב המכובד אם יש לו עצה, כיצד לא לשגות באבחנה הזאת, שכן להפסיק מעיסוקו אין הוא יכול, בהיותו נכפה לעשות זאת על ידי השלטון הרומי. ר' אלעזר מתפתה לעשות את הטעות השנייה שלו, והוא נותן עצה מפורטת איך לזהות מיהם העבריינים, ומי אלה שהיו ערים בלילה, אך לא בשל עיסוקים אסורים. כנראה שמומחה גדול לעניין הוא לא היה, ר' אלעזר, אבל במסדרונות השלטון שמעו על היועץ, וגייסו אותו (בכפיה, כמובן) לנהל את מחלקת הלוחמה בגנבים. היה על ר' אלעזר להסתכן ולהודות שהוא אינו מומחה כל כך גדול, אך יתכן שזה היה מתחת לכבודו. מן הון להון, החל ר' אלעזר בתפיסת גנבים, וכנראה שהדבר מצא חן בעיניו. הוא חוטף ביקורת חריפה מחכם אחר, ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, המכנה אותו בכינוי 'חומץ בן יין'. במקור, ביטוי זה מכוון ליין שהחמיץ, ואילו ר' יהושע משתמש בביטוי להשוות את ר' אלעזר לאביו, שהיה צדיק. הוא מאשים את ר' אלעזר בכך שהוא מוסר את בני עמו להריגה בידי המלכות הזרה, מה שקוראים ביידיש 'מוֹיסֶער'. ר' אלעזר מוחה על הביקורת, ומגן על מעשהו: 'קוֹצִים אֲנִי מְכַלֶּה מִן הַכֶּרֶם', כלומר – אני מנקה את עם ישראל (כרם ה') מהרשעים (הקוצים). וזאת הטעות השלישית של ר' אלעזר. הוא מתחיל להתגאות בתפקידו. אומר לו ר' יהושע, כי זה תפקידו של אלוהים, ולא של בן אנוש יהיר. מסתבר, שהדיאלוג הקשה הזה בין שני החכמים מתפרסם ברבים, עד כי כובס אחד, מפשוטי העם, מתחצף אל ר' אלעזר, וגם הוא קורא לו 'חומץ בן יין'. הטעות הרביעית של ר' אלעזר – מחוצפתו של הכובס הוא מסיק, כי האיש רשע, ומכאן ועד ניצול סמכויותיו של המפכ"ל להרע – הדרך קצרה. הוא מורה לשוטרים לתפוס את האיש כגנב. העניינים יוצאים משליטה, והכובס נידון על ידי הרומים למוות. כאן מתעורר לבסוף ר' אלעזר, והולך לנסות לפדות את האיש האומלל, אך הדבר לא עולה בידו. יש עוד טעויות שיכול האיש היהיר הזה לבצע? ובכן, כן. הוא מכריז, כי הכובס מצא את מותו בשל פיו הלא זהיר. לולא אמר מה שאמר, לא היה מסיים על עמוד התליה. זו אינה רק טעות לוגית (שכן האמת היא, שלולא הורה ר' אלעזר לשוטרים לתפוס את הכובס, לא היינו מגיעים לטרגדיה הזאת), אלא גם מוסרית, שכן ר' אלעזר בחר להטיל את האשמה, או לפחות את חלקה, על הקרבן. לבסוף, כל מה שנותר לו, לר' אלעזר, הוא לעמוד מתחת לעמוד התליה ולבכות.
האמת היא, שהמדרש ממשיך, אך אנו נסתפק בחלק זה של העלילה.