"לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק?" (תהלים י'). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (הוֹשֵׁעַ ה ו): "בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה', וְלֹא יִמְצָאוּהוּ. חָלַץ מֵהֶם".
פִילִיסוֹפִיס שָׁאַל אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל: יֵשׁ לָכֶם לוֹמַר, שֶׁאַתֶּם מְקַוִּים להקב"ה שֶׁיִּגְאַל אֶתְכֶם? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: וְלֹא כָּךְ כְּתִיב: "חָלַץ מֵהֶם"? יְבָמָה, שֶׁחָלְצוּ לָהּ אַחִים, יָכוֹל בַּעֲלָהּ לָשׁוּב אֵלֶיהָ? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: מִכָּאן שֶׁאֵינוֹ שָׁב אֲלֵיכֶם. הֱשִׁיבוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִי חוֹלֵץ? הָאִישׁ אוֹ הָאִשָּׁה? אָמַר לוֹ: הָאִשָּׁה. אָמַר לוֹ: הוּא חָלַץ, וְאָנוּ לֹא חָלַצְנוּ לוֹ; וְכִי יְבָמָה דְּחָלְצוּ לָהּ אַחִין מִדֵּי מְשָׁשָׁא אִית בָּהּ (וְכִי מַמָּשׁ יֵשׁ בּוֹ)? וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שִׁיר הַשִּׁירִים ה ה-ו): "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי" וְגוֹ' "וְדוֹדִי חָמַק, עָבַר". הִתְחִילוּ קוֹרִין: "לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק?"
מדרש תהלים
מה הכוונה בשאלה "לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק?" המופיעה במזמור תהלים? על פי פשט הפסוק, המתפלל מְצַפֶּה לעזרת ה', אך נדמה לו, כי האל עומד מרחוק, לא רואה או לא מתערב. הוא שואל את אלוהים מדוע אין הוא בא לעזרו. הפסוק מהושע ו' נותן תשובה עמומה משהו: "חָלַץ מֵהֶם". על פי פרשני הפשט המוקדמים, 'חלץ', כמו 'נחלץ', היא מילה נרדפת ל-'פָּשַׁט' או ל'שָׁמַט', כלומר – אלוהים ניתק את הקשר והלך לו. הפסוק הבא בפרק ה' בהושע מסביר מדוע עשה זאת ה': "בַּיהוָה בָּגָדוּ, כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ". פשוט מאד – העם בגד באלוהיו, כמו אשה נואפת, שילדה בנים זרים. דוקא הדימוי של אשה בוגדת מאפשר לחז"ל להבין את המילה 'חָלַץ' במשמעות נוספת, של חליצה, אותה פעולה סמלית המסמלת את הניתוק של היבם מאשת אחיו המת.
את הפרוש האפשרי הזה מכיר גם הפילוסוף, אותו גוי משכיל, המתגרה בחכמים היהודים בניסיון להוכיח להם, שאלוהים עזבם. 'הוא לא ישוב אליכם' – אומר הפילוסוף – 'כי לאחר שחלצו האחים את היבמה, אין בעלה יכול לשוב אליה'.
הפילוסוף אולי מכיר את נבואת הושע, אבל את חוקי הייבום ואת המושג 'יְבָמָה' הוא מבין בדרך עקומה. היבמה היא אותה אלמנה, שאחי בעלה אמורים לייבם אותה, כלומר לשאת אותה לאישה. איך ישוב אליה בעלה מן העולם הבא? גם אם תתבצע חליצה, והגיסים ישוחררו מחובת הייבום, לא קיימת כל אפשרות של שיבת הבעל. גם היבם עצמו, לאחר ששוחרר מחובת הייבום, אינו יכול לחזור בו ולבקש לשאת את האישה.
לרבן גמליאל תשובה מעניינת: מי שחולץ בטקס היא האשה. היא חולצת את נעלו של היבם, משליכה אותה לארץ ויורקת בפניו. אם כן, זה שאלוהים חלץ לנו (לתזכורת – אנו הנמשל לאשה...) לא תופס. אנחנו לא חלצנו לו!
את הפסוקים משיר השירים - "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי" וְגוֹ' "וְדוֹדִי חָמַק, עָבַר" – ואת ההשלמה מתהלים "לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק?" ניתן להבין כך: אנו, עם ישראל, נקטנו יוזמה, וקמנו לפתוח את הדלת לשיבה ותשובה, אך הוא, אלוהים, חמק-עבר, ואנו עדיין שואלים אותו למה הוא עומד מרחוק. זה לא אלוהים מתנכר, שניתק את הקשר לעד. זה דודנו, אהוב נפשנו, שאנו עתידים לראותו שב אלינו בעתיד.