תְּפִלָּה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, דִּכְתִיב: לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ. אֶלְקָנָה וְאִשְׁתּוֹ בָּנָיו וְאַחְיוֹתָיו וְכֹל קְרוֹבָיו הָיָה מַעֲלֶה עִמּוֹ לָרֶגֶל, וּבָאִים וְלָנִים בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְהָיְתָה הַמְּדִינָה מְרַגֶּשֶׁת, וְהָיוּ שׁוֹאֲלִין אוֹתָן: לְהֵיכָן תֵּלְכוּ? וְאוֹמְרִים: לְבֵית ה' שֶׁבְּשִׁילֹה, שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא תּוֹרָה וּמִצְוֹת. וְאַתֶּם לָמָּה לֹא תָּבוֹאוּ עִמָּנוּ וְנֵלֵךְ יַחַד? מִיָּד עֵינֵיהֶם מְשַׁגְּרוֹת דְּמָעוֹת, וְאוֹמְרִים לָהֶם: נֵלֵךְ עִמָּכֶם! וְאוֹמְרִים לָהֶם: הֵן. עַד לְשָׁנָה הַבָּאָה חֲמִשָּׁה בָּתִּים, לְשָׁנָה אַחֶרֶת עֲשָׂרָה בָּתִּים, עַד שֶׁהָיוּ כֻּלָּם עוֹלִים. וּבַדֶּרֶךְ שֶׁהָיָה עוֹלֶה שָׁנָה זוֹ, לֹא הָיָה עוֹלֶה שָׁנָה אַחֶרֶת, עַד שֶׁהָיוּ כֻּלָּם עוֹלִים. אָמַר לוֹ הקב"ה: אֶלְקָנָה, אַתָּה הִכְרַעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְכַף זְכוּת, וְחִנַּכְתָּם בְּמִצְווֹת וְזָכוּ רַבִּים עַל יָדְךָ, אֲנִי אוֹצִיא בֵּן מִמְּךָ שֶׁיַּכְרִיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל לְכַף זְכוּת וִיחַנֵּךְ אוֹתָם בְּמִצְווֹת. הֵא לָמַדְתָּ שֶׁבִּשְׂכַר אֶלְקָנָה שְׁמוּאֵל.
(ילקוט שמעוני)
ספר שמואל מתחיל בסיפורם של חנה ואלקנה, ואלה הפסוקים הראשונים:
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים, מֵהַר אֶפְרָיִם, וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי, וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים. שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה, וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים. וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ, מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה...
מפסוקים אלה למדים חז"ל על מנהגי העליה לרגל של אלקנה. בהמשך נאמר: וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה. ספר שמואל אינו משבח במיוחד את אלקנה על קיום מצוות העליה לרגל, אלא על יחסו האוהב לחנה חשוכת הבנים. דבריו של אלקנה לחנה כתגובה לצערה הגדול הם מופת לדברי בעל אוהב: חַנָּה, לָמֶה תִבְכִּי, וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים!
מדרש זה של חז"ל מעדיף את אלקנה על חנה, ואת קיום מצוות העליה לרגל על פני יחסו האוהב של אלקנה לחנה אשתו. הסיפור שהוא רוקם מתאר את אלקנה כפרויקטור של עליות לרגל, ככוח כריזמטי, הסוחף אחריו אנשים, ואשר יוצר תנועה עממית המקיפה את כל בני ישראל החיים בהר אפרים. בכל כפר ועיירה בהם חנו על הדרך לשילה היה אלקנה משוחח עם בני המקום ומלהיב אותם להצטרף למסע הרגלי, ובכל שנה היה בוחר במסלול הליכה אחר, ופוגש במועמדים נוספים להצטרפות למסע.
אם כן, אלקנה הביא אנשים רבים לקיים את מצוות העלייה לרגל, ואלוהים מחליט לגמול לו על מעשיו הטובים. בסופו של המדרש מגיע ה-punchline: 'הֵא לָמַדְתָּ שֶׁבִּשְׂכַר אֶלְקָנָה שְׁמוּאֵל'.
היעדרה של חנה מהמדרש זועק לשמים. בספר שמואל היא הסובלת, היא המתפללת, היא הנודרת נדר, והיא משלמת את המחיר, ולא אלקנה, שלו יש ילדים נוספים מפנינה; וכאן – חנה יוֹק! קשה שלא להתרשם, שמרכזיותה של חנה בסיפור המקראי מפריעה לו, למי שבחר לספר את המדרש הזה.