רָאָה שְׁלֹמֹה, שֶׁמִּדַּת גְּמִילוּת חֲסָדִים גְּדוֹלָה לִפְנֵי הב"ה, וּכְשֶׁבָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בָּנָה שְׁנֵי שְׁעָרִים, אֶחָד לַחֲתָנִים, וְאֶחָד לַאֲבֵלִים וְלַמְּנֻדִּים, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל הוֹלְכִים בְּשַׁבָּתוֹת, וְיוֹשְׁבִין בֵּין שְׁנֵי שְׁעָרִים הַלָּלוּ, וְהַנִּכְנָס בְּשַׁעַר חֲתָנִים, הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהוּא חֲתַן, וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יְשַׂמַּחֲךָ בְּבָנִים וּבְבָנוֹת, וְהַנִּכְנָס בְּשַׁעַר הָאֲבֵלִים, וְהָיָה שְׂפָמוֹ מְכֻסֶּה, וְהָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהוּא אָבֵל, וְהָיוּ אוֹמְרִין לוֹ: הַשּׁוֹכֵן בְּבַיִת זֶה יְנַחֶמְךָ, וְהַנִּכְנָס בְּשַׁעַר הָאֲבֵלִים, וְלֹא הָיָה שְׂפָמוֹ מְכֻסֶּה, הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהוּא מְנֻדֶּה, וְהָיוּ אוֹמְרִין לוֹ: הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יִתֵּן בְּלִבְּךָ לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲבֵרֶיךָ, וְיִתֵּן בְּלֵב חֲבֵרֶיךָ לִסְלֹחַ לְךָ, וְיַקְרִיבוּךָ אֶצְלָם כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל יְדֵי חוֹבָתָן בִּגְמִילוּת חֲסָדִים.
וּמִיּוֹם שֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִינוּ חֲכָמִים זַ"ל, שֶׁיִּהְיוּ חֲתָנִים וַאֲבֵלִים הוֹלְכִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם רוֹאִים אֶת הֶחָתָן, וּשְׂמֵחִים עִמּוֹ, וְרוֹאִין אֶת הָאָבֵל, וְיוֹשְׁבִין לָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל יְדֵי חוֹבָתָן בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה', נוֹתֵן שָׂכָר טוֹב לְגוֹמְלֵי חֲסָדִים.
פרקי דרבי אליעזר
מהי גמילות חסדים? מונח זה מקיף תחום רחב ומגוון של פעולות שעושה האדם לטובת זולתו בלי לבקש תמורה, אם מתוך נדיבות, אם מתוך רחמים, ואם מתוך הזדהות עם מצוקתו של הזולת. תחום זה כולל, בין השאר, מתן צדקה, ביקור חולים, הכנסת כלה, לוויה וקבורת המת, ניחום אבלים, עשיית שלום בין אנשים מסוכסכים, ואפילו לשמח אנשים עצובים.
ואם חשבנו, שגמילות חסדים – צנעת הפרט יפה לה תמיד, הרי שהמדרש מייחס לשלמה המלך יוזמה לטפח את הפעילות הזאת גם בציבור. הקמת השערים המיוחדים לחתנים, לאבלים ולמנודים יכולה להתקבל כמיון וקטלוג של בני אדם, מה שפחות מקובל בימינו; אבל המדרש מעלה על נס את היוזמה הזאת, שכן היא אפשרה לציבור לפתח מנהג יפה של ברכות לאותם 'מגזרים', מנהג שללא היוזמה הזאת אי אפשר היה לקיימו בציבור, שבו אין אדם מכיר אישית את ההולכים לצידו.
מי היו אותם 'ישראל', שהיו יושבים בין השערים האלה, ומברכים את הנכנסים לבית המקדש? אפשר לחשוב על סתם אנשים טובים, שזמנם בידם, או כאלה שמקצים יום אחד בחודש לעשות את המצווה היפה הזאת; ואפשר לחשוב על מקבצי נדבות, שהיו יושבים באותו המקום, ממתינים לנדבת ידם של הנכנסים, והמחזירים להם את מה שהיה ביכולתם להחזיר – ברכה.
מכל מקום, המדרש היפה הזה מזכה אותנו בכמה מתנות: שבח לשלמה המלך, שבנוסף להיותו חכם ושופט משפט צדק, כעת אנו יודעים, שגם הרגישות החברתית שלו היתה גבוהה; סיפור על הדרך שבה נוצר מנהג חדש; ציון העובדה, שגם המנודים היו רשאים להיכנס לבית המקדש; הרעיון שגם ברכה לאיש זר יכולה להחשב לגמילות חסדים; והזכרת מנהג נוסף, כיסוי השפם כסימן לאבל.
לא הרבה ידוע על מנהג זה של כיסוי השפם. על היותו אחד מסימני האבל לומדים חז"ל משני פסוקי מקרא. ביחזקאל כ"ד נאמר: "בֶּן-אָדָם, הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת-מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה; וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה, וְלֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ. הֵאָנֵק דֹּם, מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה, פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ, וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ; וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם, וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל". וכן, באותו הפרק: "וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עַל שָׂפָם לֹא תַעְטוּ, וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵלוּ. וּפְאֵרֵכֶם עַל רָאשֵׁיכֶם, וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם, לֹא תִסְפְּדוּ, וְלֹא תִבְכּוּ".
המנהג של הברכות בשערי המקדש היה צריך להשתנות עם חורבן הבית, והמדרש מספר, כי מאז החורבן עבר מנהג זה לבתי הכנסת ולבית המדרש. כדי שניתן יהיה להמשיך ולברך את החתנים ואת האבלים, התיר (או שמא חייב?) המנהג החדש לחתנים ולאבלים לבקר בבית הכנסת או בבית המדרש.
ונסיים בתמיהה על המשפט האחרון של המדרש: "שֶׁיֵּצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל יְדֵי חוֹבָתָן בִּגְמִילוּת חֲסָדִים". אם גמילות חסדים היא מצווה של רצון, מה עניין יציאה ידי חובה כאן?