גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיּגִיעוֹ יוֹתֵר מִיִּרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁבְּיִרְאַת שָׁמַיִם כְּתִיב: "אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה' " (תְּהִלִּים קכ"ח א'), וּבִמְלָאכָה הוּא אוֹמֵר: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל" וְגוֹ' (שָׁם, שָׁם), וּבִמְלָאכָה "וְטוֹב לָךְ לעוה"ב".
וְלֹא שָׁרְתָה שְׁכִינָה עַל מֹשֶׁה אֶלָּא מִתּוֹךְ מְלָאכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה", וּכְתִיב "וַיַּרְא מַלְאַךְ ה' (שְׁמוֹת ג' א').
גְּדוֹלָה מְלָאכָה, שֶׁכַּמָּה בְּרִיּוֹת בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, וְלֹא מָסַר מְלָאכָה אֶלָּא לִבְנֵי אָדָם בִּלְבַד. וְכֵן הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ אֲרִי סַבָּל, דֹּב קַיָּץ, שׁוּעָל חֶנְוָנִי, אוֹ אֶחָד מֵהַחַיּוֹת עוֹשֶׂה
מְלָאכָה? לָמָּה לֹא נִתְּנָה לָהֶם מְלָאכָה? לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְפֵלִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַמְּלָאכָה עֲדִיפָה
(עִי' קִדּוּשִׁין פ"ב). גְּדוֹלָה מְלָאכָה, שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים הִתְעַסְּקוּ בָּהּ. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב: "אֲשׁוּבָהּ, אֶרְעֶה
צֹאנְךָ" וְגוֹ' (בְּרֵאשִׁית ל' ל"א). מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה" וְגוֹ' (שְׁמוֹת ג' א'), דָּוִד
ע"ה: "וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלָאוֹת צֹאן" (תְּהִלִּים ע"ח ע'). עָמוֹס – "כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים" (עָמוֹס ז'
י"ד).
גְּדוֹלָה מְלָאכָה, שֶׁלֹּא שָׁרְתָה שְׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁעָשׂוּ מְלָאכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת
כָּל הַמְּלָאכָה" וְגוֹ' "וִיבָרֵךְ אוֹתָם מֹשֶׁה" (שְׁמוֹת ל"ט מ"ג), וּמָה בֵּרֵךְ אוֹתָם? אָמַר לָהֶם: יְהִי רָצוֹן
שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם! וְכֵן הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".
גָּדוֹל הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהַמִּתְפַּרְנֵס מִמְּלַאכְתּוֹ, שֶׁבַּמִּדָּה הַטּוֹבָה הַזֹּאת נִצּוֹל מִכַּמָּה עֲבֵרוֹת - מִן הַקִּנְאָה וְהַחִמּוּד וּמִן הַגְּנֵבָה וְהַגֶּזֶל.
מדרש 'גדול וגדולה' – אוצר המדרשים
בתהלים קכ"ח כתוב: " יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ". על הפסוק הזה נאמר בבבלי ברכות:
אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו (ל)גבי ירא שמים כתיב "אשרי איש ירא את ה'", ואילו (ל)גבי נהנה מיגיעו כתיב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, ולגבי ירא שמים "וטוב לך" לא כתיב ביה.
'אשריך וטוב לך', הנאמר על הנהנה מיגיעו (ממלאכתו), רומז, על פי רבי חייא, ל'אשריך בעולם הזה' ו'טוב לך בעולם הבא', וזה, כמובן, יותר מ'אשרי איש ירא את ה''.
בשמות ג' מסופר על ההתגלות הראשונה של ה' למשה, וזאת התרחשה בזמן שהיה עסוק במלאכת הרעיה ובזכות אותה מלאכה.
בני אדם הם היצורים היחידים בעולמנו, שיש להם מלאכה (אם נתעלם מ'לך אל נמלה, עצל'...). זה מעיד על גדולתה של המלאכה, שהיא נמסרה רק לבני האדם. באמירה זו יש היפוך של קללת אלוהים לאדם המגורש מגן-עדן – 'בזעת אפיך תאכל לחם'. העבודה אינה קללה, לדברי חז"ל, כי אם ברכה מיוחדת למין האנושי. כיצד מתיישבות שתי הגישות האלה, הסותרות אחת את רעותה, לכאורה? תקופת הקורונה, שהביאה אנשים רבים לאיבוד עבודתם, המחישה לכולנו כמה חשובה העבודה לאדם, ולא רק כמקור פרנסה חומרית. המאבד את מקום עבודתו מאבד את תחושת הכבוד העצמי ואת תחושת הסיפוק מהיצירה, ביחוד אם האדם נהג לעסוק בעבודה שאהב. מאידך, יש בעבודה לעתים קרובות מן היסוד המשעבד, שאינו מתיר לו לאדם להתרווח, ליהנות מיפי העולם, מעיסוקים החביבים עליו או משהות עם האהובים עליו. הדוגמה הקיצונית לעבודה משעבדת היא העבדות, כמובן, אך גם עובדי ההיי-טק, המרוויחים היטב, מכירים את השיעבוד הזה.
איזה מקצוע זה 'קַיָּץ'? אנו מכירים את מלאכת הקיוץ בענף התמרים, זו הסרת הקוצים המכאיבים שמגדל ענף חדש של תמר. אולי לעבודה מעין זו מכוון המדרש, ולבטח דובים אינם יכולים לבצעה כיאות.
חז"ל מזכירים את 'הנביאים', כשהם מתכוונים לדמויות החשובות בתנ"ך, שכולם עסקו במלאכה – יעקב, דוד ומשה ברעיית צאן, ועמוס בבליסת שקמים ובגידול בקר.
בשמות ל"ט נאמר, בסוף הפרק המספר על בניית המשכן:
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה, כֵּן עָשׂוּ, וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה.
על מה ברך משה את העושים במלאכת בניין המשכן? על שסיימו את המבצע, או על טיב המלאכה שעשו. על פי חז"ל, משה מברך על המלאכה עצמה, שהיא מעשה הראוי לברכה. ומה היה נוסח הברכה? חז"ל מעצבים ברכה יפה מאד, הראויה למעמד: ' יְהִי רָצוֹן, שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם!'. ובאמת ירדה השכינה לשכון במעשה ידי הבונים, במשכן, כמו שנאמר: "וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". נזכיר כאן פסוק אחר משמות, מהזמן שלפני התחלת בניית המשכן: " וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
והמדרש מסתיים באמרה, הנראית כאילו נלקחה ממסכת אבות: "גָּדוֹל הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהַמִּתְפַּרְנֵס מִמְּלַאכְתּוֹ, שֶׁבַּמִּדָּה הַטּוֹבָה הַזֹּאת נִצּוֹל מִכַּמָּה עֲבֵרוֹת - מִן הַקִּנְאָה וְהַחִמּוּד וּמִן הַגְּנֵבָה וְהַגֶּזֶל".
אמירה זו גדושה ברעיונות יפים. היא מדברת על היכולת של אדם לשמוח בחלקו, במה שהצליח לעשות במו ידיו, וטוב לו, גם אם זה מעט. היא מדברת על הזכות הגדולה של אדם להתפרנס ממלאכתו, ולא להיות נזקק לחסדי הזולת. והיא משבחת את המלאכה על כל הצרות שהיא מצילה אותנו מהן – הקנאה במי שיש לו יותר, החמדנות להשיג יותר מכפי יכולתנו, ואפילו מעבירות של גנבה וגזל, שהן מנת חלקו של מי שאינו מצליח להתפרנס ממלאכתו, או של מי שלא רואה כמובן מאליו את הקשר בין עבודה להספקת צרכינו הבסיסיים.