"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ". בְּסִפְרוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מָצָאנוּ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהַזִּוּוּג נִמְצָא לְמַטָּה, שׁוֹלֵחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּיוֹקָן אֶחָד כְּמוֹ פַּרְצוּף אָדָם, רָשׁוּם חָקוּק בְּצֶלֶם, וְעוֹמֵד עַל אוֹתוֹ זִוּוּג. וְאִלְמָלֵא נִתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לִרְאוֹת, רוֹאֶה אָדָם עַל רֹאשׁוֹ צֶלֶם אֶחָד רָשׁוּם בְּפַרְצוּף שֶׁל אָדָם, וּבְאוֹתוֹ צֶלֶם נִבְרָא הָאָדָם. וְעַד (וטרם) שֶׁעוֹמֵד אוֹתוֹ צֶלֶם, שֶׁשָּׁלַח לוֹ רִבּוֹנוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְיִמָּצֵא שָׁם, לֹא נִבְרָא הָאָדָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ". אוֹתוֹ הַצֶּלֶם מִזְדַּמֵּן כְּנֶגְדּוֹ עַד שֶׁיּוֹצֵא לָעוֹלָם. כְּשֶׁיּוֹצֵא, הוּא מִתְגַּדֵּל עִם אוֹתוֹ צֶלֶם, בְּאוֹתוֹ צֶלֶם הוֹלֵךְ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים לט) "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ". וְהַצֶּלֶם הַזֶּה הוּא מִלְמַעְלָה.
ספר הזוהר
מהו 'צֶלֶם'. במקרא יש מספר משמעויות למילה זו, אך כולן קשורות זו לזו. הצלם הוא דמות או קוי דמות. הצלם הוא גם פסל, והקשר הסמנטי ברור: הפסל מראה לאדם את קוי הדמות המייצגים את האל הבלתי נראה. צלם הוא גם צֵל. הצל של דמות מראה לנו את קוי הדמות, את הצללית שלה.
אלוהים – לא גוף לו ולא דמות הגוף, כנאמר בפיוט 'יגדל אלוהים חי' המבוסס על 13 העיקרים של הרמב"ם. ספר בראשית אינו הולך בקו של הרמב"ם, והוא מייחס לאדם את צלם אלוהים, כלומר את קווי הדמות של האל. רק מאוחר הרבה יותר, כאשר נתבססה הגישה המציגה את האל הצגה מופשטת יותר, קיבל גם המושג 'צלם אלוהים' משמעות מטאפורית, כלומר – יש בנו, בבני האדם, מתכונות האל, אך לא במובן החזותי. המושג 'צלם אלוהים' על פי רוב מזכיר לנו, לבני-האדם, את חובתנו לשאוף לטוב – כמו האל.
ספר הזוהר קרוב עדיין יותר לגישה הבראשיתית, והוא מספר לנו כיצד מקבל האדם את צלם אלוהים. בשעה שהזיווג מתרחש 'למטה', כלומר בשעה שבני האדם עוסקים במעשה האהבה, שולח הקדוש ברוך הוא צלם, דמות של אדם, מתוך מאגר הדמויות המצוי תחת ידו, וצלם זה מרחף לו מעל האוהבים. לו 'נִתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לִרְאוֹת', היו השניים רואים את מראה דמות האדם שיוולד. זהו, אומרים המקובלים, רגע בריאת האדם. משנולד התינוק, מלווה אותו הצלם כל תקופת גדילתו, עד שמקבל את תווי הפנים או את מתאר הגוף שצלם זה העניק לו.
הזוהר מזכיר את הפסוק מתהלים ל"ט ”אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן יִצְבֹּר, וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם". חלק מהפרשנים מבארים את המילה 'בְּצֶלֶם' המופיעה בפסוק זה כצֵל, אפלה, כמו צלמוות. פרשנים אחרים מצליחים לקשר את הפסוק לרעיון של צלם אלוהים.
בניגוד לתפיסות אחרות לגבי הרגע בו נחשב העובר לאדם, סבור ספר הזוהר, שכבר ברגע העיבור מתרחש אותו מהלך מופלא, שבו מעניק אלוהים ליצור המיקרוסקופי הזה את צלמו.