"וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם" –
רַב אָמַר אֵשׁ וּמָיִם, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר מִשּׁוּם רַב, נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵשׁ וּמַיִם וּפְתָכָן זֶה בָּזֶה וּמֵהֶן נַעֲשׂוּ שָׁמַיִם.
דָּבָר אַחֵר, שָׁמִים כְּתִיב, שֶׁהֵן שָׁמִים מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל בְּרִיּוֹת, אִם זָכוּ (תהלים צז, ו): "וְהִגִּידוּ הַשָּׁמַיִם צִדְקוֹ", וְאִם לָאו (איוב כ, כז): "יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲווֹנוֹ".
דָּבָר אַחֵר שָׁמַיִם, שֶׁהַבְּרִיּוֹת מִשְׁתּוֹמְמִים עֲלֵיהֶן לֵאמֹר: שֶׁל מָה הֵן? שֶׁל אֵשׁ הֵן? שֶׁל מַיִם הֵן? אֶתְמְהָא. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, הוּא אָתָא וְקָם עָלָיו (תהלים קד, ג): "הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו", הֱוֵי שֶׁל מַיִם הֵן...
רַבִּי יִצְחָק אָמַר: שָׁמַיִם, שָׂא מַיִם, טְעוֹן מַיִם. מָשָׁל לְחָלָב שֶׁהָיָה נָתוּן בִּקְעָרָה, עַד שֶׁלֹא תֵּרֵד לְתוֹכוֹ טִפָּה אַחַת שֶׁל מְסוֹ הוּא מְרַפֵּף, כֵּיוָן שֶׁיָּרַד לְתוֹכוֹ טִפָּה אַחַת שֶׁל מְסוֹ, מִיָּד הוּא קוֹפֵא וְעוֹמֵד, כָּךְ (איוב כו, יא): "עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ" - עָמְדוּ שָׁמַיִם, נִתַּן בָּהֶם אֶת הַמְּסוֹ, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי, אַתְיָא כִּדְאָמַר רַב, לַחִים הָיוּ בָּרִאשׁוֹן וּבַשֵּׁנִי קָרְשׁוּ.
(בראשית רבה)
חז"ל מנסים להתמודד עם המילה המיוחדת 'שָׁמַיִם'. מה מיוחד בה? אולי צורת הזוגי? אולי הכתוב בבראשית, האומר כי אלוהים נתן לרקיע שם חדש – 'שמים'. מתן שם חדש לפעמים מציין התייחסות לתכונות של הדבר, או לאירוע שעבר על אותו דבר. ארבעה פירושים שונים נותנים החכמים במדרשנו למילה 'שמים':
א. 'שָׁמַיִם' – מעין הֶלְחֵם של 'אש' עם 'מים'. את השמים יצר האל מערבוב של אש ומים. ערבוב זה מסביר, אולי, גם את חום השמש המגיע אלינו מן השמים וגם את רטיבות הגשם היורד עלינו מאותם שמים.
ב. 'שָׁמַיִם' – מלשון שׁוּמָה, חישוב ערך. השמים שָׁמִים את מעשיו של האדם. הרבה וריאציות קיימות בתרבותנו לרעיון זה, כמו התפיסה שהאל, זה הדן את כולנו על פי מעשינו, יושב בשמים. לחיזוק רעיון זה מביאים חז"ל פסוק מתהלים ופסוק מאיוב.
ג. 'שָׁמַיִם' – מלשון השתוממות שמשתומם האדם על טיבם של אותם שמים – האם הם של אש, או של מים? מי שאינו משתומם הוא ר' פנחס, המצטט את ר' לוי, שהסיק מהפסוק "הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו", שהשמים הם של מים.
ד. ואולי הניסיון המקורי מכולם הופך את השׁין לשׂין, ואומר: "שָׁמַיִם, שָׂא מַיִם, טְעוֹן מַיִם". ר' יצחק מתאר את התהליך המדורג של יצירת השמים. ביום הראשון לבריאה הם היו לחים כמים, אחר נתן אלוהים בהם את המְסוֹ, אותו חומר מקריש, וביום שני כבר קרשו השמים.