"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן", כְּלוֹמַר וַי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה, (כֹּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "וַיְהִי" יֵשׁ צָרָה).
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אִשָּׁה רָאֲגָנִית (נִרְגָּנִית), אָמַר הַמֶּלֶךְ: עֲשִׂי לָךְ פּוּרְפִירָה (בֶּגֶד אַרְגָּמָן). הִתְחִילָה לַעֲסֹק בָּהּ. כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מִתְעַסֶּקֶת בָּהּ אֵינָהּ מְרִיבָה. נִשְׁלְמָה הַמְּלָאכָה, וְהֵבִיאָה לַמֶּלֶךְ. רָאָה אוֹתָהּ הַמֶּלֶךְ, וְיָשְׁרָה בְּעֵינָיו. מִיַּד הִתְחִיל הַמֶּלֶךְ לוֹמַר: וּוַי, וּוַי! אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מַה זֶה, אֲדוֹנִי, טָרַחְתִּי אֶת עַצְמִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר וּוַי וּוַי? אָמַר לָהּ: הַמְּלָאכָה מְאֹד יְשָׁרָה בְּעֵינַי. אָמְנָם כָּל זְמַן שֶׁהָיִית עוֹסֶקֶת בַּמְּלָאכָה, לֹא הָיִיתָ כּוֹעֶסֶת, וְלֹא מְקַנְטֶרֶת אוֹתִי. עַתָּה, שֶׁאַתְּ פְּנוּיָה, מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תַּכְעִיסִי אוֹתִי! כָּךְ אָמַר הקב"ה: כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ בָּנַי עֲסוּקִים בַּמִּשְׁכָּן, לֹא הָיוּ מְלִינִים. עַתָּה יַתְחִילוּ. לְכָךְ נֶאֱמַר "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה" - וּוַי הָיָה בְּיוֹם כַּלּוֹת.
דָּבָר אַחֵר, "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה", וּוַי הָיָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה אָמְרוּ: עַתָּה יָסִיר שְׁכִינָתוֹ מֵאֶצְלֵנוּ, וּמַשְׁרֶה כְּבוֹדוֹ לְמַטָּה עִם בָּנָיו. אָמַר לָהֶם הקב"ה: אַל תָּשִׂימוּ לֵב עַל זֶה, שֶׁשְּׁכִינָתִי תָּמִיד עִמָּכֶם לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים ח) "אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם".
תנחומא
את ההברקה הזאת, המפרשת את המלה הפשוטה 'וַיְהִי' כקריאת 'וַי' של צער או דאגה, כבר פגשנו במדרש על הפסוק 'ויהי בשלח פרעה את העם'. שם מקונן פרעה על שנכנע ושילח את בני ישראל. המילה 'ויהי' נפוצה מאד במקרא, ולדעת חז"ל, באותם הפסוקים קיימת בסמוך למילה זו צרה, חרטה או קינה של מישהו.
בבמדבר ז' מופיע הפסוק: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וַיִּמְשָׁחֵם, וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. פשט הפסוק לא רומז כלל על צרה כלשהי, למרות שחז"ל אומרים: כֹּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "וַיְהִי", יֵשׁ צָרָה. אבל איש מפולפל אינו נבהל, והוא דבק במסורת חז"ל, ומוצא את הצרה במקום שאיננה קיימת. הלא כאשר ראובן שמח, לא קשה למצוא איזה שמעון עצוב. הרווח שלי הוא לעתים קרובות ההפסד של מישהו אחר.
אם כן, מי אמר 'וַי' בכלות משה את בניין המשכן?
נתחיל באפשרות הראשונה: אלוהים בכבודו ובעצמו מתמלא דאגה למה שיעשו בני ישראל, כשיֵצאו לפנסיה מבניין המשכן. את מה שהם מסוגלים לעשות ביום משועמם במיוחד הם כבר הדגימו במעשה העגל. ובכן, אלוהים הוא שאומר 'וַי' עם גמר בניין המשכן, שאולי משה הוא שקיבל את הקרדיט על בניינו, אבל למעשה העסיק המבצע הזה את העם כולו.
אפשרות זו מקבלת חיזוק בצורת משל מיזוגני, שלאחר שנבין אותו, נקרא גם אנו בקול גדול 'וַי!'. למלך היתה אשה רגזנית או נרגנת, וכדי שלא תבלבל את המוח – הוא העסיק אותה בתפירת בגד מלכות אדום ומהודר. האשה הצייתנית לקחה את הפרויקט ברצינות, ומשסיימה, הביאה אותו אל המלך. הבגד דווקא יפה בעיניו, אבל המלך מתחיל לקרוא 'וַי', כי הוא כבר דואג מה יהיה כעת, כאשר האישה תהיה פנויה מעבודה... אם נחזור לנמשל, יצוף לנגד עינינו המסר הבא: אלוהים לא סומך עלינו, והוא מעסיק אותנו במצוות, כדי שלא נחטא...
'דבר אחר', הוא מנהג מקובל וחביב על חז"ל, ואם מתקבצים הרבה חכמים באותו אירוע, שבו פותח האחד במשל על משהו, אנו צפויים לשרשרת של 'דברים אחרים', שכולם מְשָׁלִים על אותו דבר. ובכן, נמצאו מועמדים נוספים לפרוץ ב'וַי' עם כלות משה את בניין המשכן, ואלה הם מלאכי השרת, שהתחילו לקנא. כעת, סבורים הם, שלאחר שבני ישראל הקימו משכן כל כך יפה לאלוהים, יעניק האל את מלוא ה'צומי' לבני האנוש, והם, המלאכים, יאבדו רייטניג. 'אל תדאגו!', אומר הקב"ה למלאכים, 'הרי כתוב בתנ"ך "אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם", ואת זה אני לא מתכוון להפסיק'.
אני רוצה לאתגר את חז"ל, ומבקש מהם להוכיח שגם בפסוקים הבאים, בהם מופיעה המילה 'ויהי', יש צרה:
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי.
וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה.
וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר, וַיִּגְדָּל; וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר, וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת.
וַיְהִי הוּא, טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת, אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה, אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם, וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ.