"לִשְׁלֹמֹה. אֱלֹקִים, מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן." (תהלים ע"ב). "אִי לָךְ, אֶרֶץ, שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר" (קהלת י'). וְזֶהוּ דִּינָן שֶׁל זוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מְלָכִים-א ג טז): "אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זוֹנוֹת". רַב אָמַר: רוּחוֹת הָיוּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זוֹנוֹת מַמָּשׁ. ר' בִּנְיָמִין בְּשֵׁם ר' יְהוּדָה אָמַר: זוֹנוֹת הָיוּ, וּבָאוּ לְפָנָיו לַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם יז): "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת: בִּי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ" וְגוֹ'. וְהָאַחֶרֶת אוֹמֶרֶת (שָׁם כב): "לֹא, כִּי בְּנֵךְ הַמֵּת, וּבְנִי הַחַי". אָמַר ר' סִימוֹן: צָרִיךְ הַדַּיָּן לִשְׁקֹל טַעֲנוֹתֵיהֶן. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ, כֵּן אָמַר (שָׁם כב): "גִּזְּרוּ אֶת הַיֶּלֶד". הִתְחִיל פִּיו נוֹבֵעַ בְּחָכְמָה. אָמַר: צָפָה הקב"ה, שֶׁהַדִּין הַזֶּה עָתִיד לָבוֹא לְפָנַי, לְפִיכָךְ בָּרָא לָאָדָם זוּגוֹת - שְׁנֵי עֵינַיִם וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם וּשְׁתֵּי נִקְבֵי חֹטֶם, שְׁתֵּי רַגְלַיִם וּשְׁתֵּי יָדַיִם. הִתְחִיל אוֹמֵר: "גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם". אר"י בר' אִלְעַאי: אִלּוּ הָיִיתִי שָׁם, פֵּיקָרִין (כריכה של צמר) הָיִיתִי נוֹתֵן עַל צַוָּארוֹ (של התינוק)! לֹא דַּי לְאֶחָד שֶׁמֵּת, אֶלָּא עוֹד לַשֵּׁנִי הָיָה גּוֹזֵר? כֵּיוָן שֶׁרָאוּ סְנַקְלִיטִין (יועצים) שֶׁלּוֹ, הִתְחִילוּ אוֹמְרִים (קֹהֶלֶת י טז): "אִי לָךְ, אֶרֶץ, שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר". כֵּיוָן שֶׁאָמַר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי, וְהַמֵּת אַל תְּמִיתוּהוּ! יָצְתָה בַּת קוֹל, וְאָמְרָה: לוֹ הִיא אִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל כָּךְ, אָמְרוּ (שָׁם יז): "אַשְׁרַיִךְ, אֶרֶץ, שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין".
מדרש תהלים
משפט שלמה הוא אחד הסיפורים המקראיים היחידים, המבקשים להעיד על חכמתו של שלמה. על פי רצף האירועים המסופרים בספר מלכים א', זה אחד האירועים הראשונים, שהתרחשו אחרי עלייתו לשלטון, ובזאת ניתן לראותו כאירוע שהוציא את דבר חכמת שלמה לאור. ניזכר בסיפור השלם מפרק ג':
אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ, וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת: בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד, וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת, וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת. וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה, אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו. וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה, וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ, וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי. וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי, וְהִנֵּה מֵת, וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי, אֲשֶׁר יָלָדְתִּי. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת: לֹא, כִי בְּנִי הַחַי, וּבְנֵךְ הַמֵּת; וְזֹאת אֹמֶרֶת: לֹא, כִי בְּנֵךְ הַמֵּת, וּבְנִי הֶחָי. וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: זֹאת אֹמֶרֶת: זֶה בְּנִי הַחַי, וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת: לֹא, כִי בְּנֵךְ הַמֵּת, וּבְנִי הֶחָי. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: קְחוּ לִי חָרֶב, וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם, וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת, וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ, וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי, גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה. גְּזֹרוּ! וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ. הִיא אִמּוֹ. וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט, אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ, וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט.
הסיפור שלם, ואינו מבקש הסברים או השלמות, והוא פנינה ספרותית מבהיקה! אבל חז"ל בכל זאת מוטרדים מכמה עניינים.
השאלה הראשונה ששואלים חז"ל היא, למעשה: האם יש היגיון בסיפור? האם יכול להיות שדבר כזה ארע במציאות? האם ריב בין שתי נשים מפשוטי העם על תינוק יובא למשפט בפני מלך המדינה? הפתרון הראשון שמציע רב (מאמוראי בבל) הוא פתרון של התחמקות מדיון רציני. הוא אומר כי לא היו אלה נשים אמיתיות, כי אם רוחות. הוא מתכוון, ככל הנראה, לכך שאלוהים הביא את הרוחות האלה כדי לנסות את המלך הצעיר. שמואל, יריבו באינספור ויכוחים תלמודיים, לא מקבל את הפתרון הקל הזה, והוא עומד על כך, שמקרה כזה יכול להתרחש, והיות ומדובר בדיני נפשות, יש היגיון בהבאתו בפני המלך. ר' סימון מוצא טעם לפגם בתגובתו המהירה של המלך. לדעתו היה עליו לבחון ביתר יסודיות את סיפוריהן של השתיים. אולי בדרך זו היה מצליח לעלות על השקרנית מביניהן.
התוספת הסיפורית שמביא המדרש מעניינת במיוחד. שלמה מביא בפני השתיים את הנימוק להחלטתו לגזור את התינוק לשניים: אלוהים צפה מראש את האירוע, ובמיוחד לשם כך ברא את האדם עם זוגות איברים, כך שחציית התינוק לשתיים תשאיר תינוקיק חי לכל אחת מהאמהות – עם עין אחת, יד אחת וכו'... על פי המדרש מתחזה שלמה לטמבל, שאינו יודע את עובדות החיים. הצגה זו אמורה לקדם את המשפט להפתעה הדרמטית. עִם מלך טיפש כזה אין מה להתווכח, וכך מתקדם המשפט למהלך המעשי – מובאת החרב, והתינוק עומד לעבור חוויית פיצול אישיות מכאיבה מאד.
הפסקה מתודית: אחד החכמים אינו מתאפק לשמע סיפור הזוועות, ואומר מה שאומרים כמה חכמים בהזדמנויות שונות: "אִלּוּ הָיִיתִי שָׁם...". על פי אחד הפרשנים מבטא אותו חכם את חמלתו כלפי התינוק ואומר: לו הייתי שם, הייתי כורך כריכה של צמר סביב צואר התינוק כדי להגן עליו. אבל אני מטיל ספק בביאור זה, ואני סבור כי את כריכת הצמר היה רוצה אותו חכם לכרוך סביב צוארו של שלמה, ולחנוק אותו בעודו באיבו...
נשוב לסיפור. כאן מתערבים היועצים של המלך הצעיר, ומצטטים באזני שלמה פסוק, שהוא עתיד להמציא כשיהיה זקן, ודבריו יתועדו בספר קהלת: "אִי לָךְ, אֶרֶץ, שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר". זו הברקה חז"לית, המספקת הסבר יפה לפסוק המוזר מקהלת. המלך הצעיר, שיזם את התרגיל המחוכם, עדיין זקוק לאישור מגבוה, שתגובות הנשים אכן מצביעות במובהק על האם האמיתית. האישור מגיע באקספרס באמצעות בת-קול. וכך זוכה שלמה הצעיר והפיקח בתהילה כחכם מכל אדם, כמו שהוא עצמו ינסח בערוב ימיו: "אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ, שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים".
ואם כבר ציטטנו את קהלת, כדאי לקרוא את הפסוקים השלמים מפרק י', ולנסות להבינם על דרך הפשט:
אִי לָךְ אֶרֶץ, שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר, וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. אַשְׁרֵיךְ, אֶרֶץ, שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן-חוֹרִים, וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְּׁתִי.
אם המלך הוא נער חסר ניסיון, אומר קהלת המנוסה, הארמון כולו חוגג במשתים עד אור הבוקר. אם, לעומת זאת, הוא בן-חורים, כלומר בן אצילים, מי שרכש בבית נימוסים וחכמת חיים, שריו יצמצמו את החאפלות, וגבורתם לא תהיה בשתיה חסרת גבולות.
אין ספק – דברי חכמה, האומרים הרבה יותר ממה שאומרים הפסוקים האלה בתוך המדרש, אבל, נודה – הצמדת הפסוקים האלה למשפט שלמה היא הברקה דרשנית!