רַב יַעֲקֹב, בְּנוֹ שֶׁל רַב אֶחָא בַּר יַעֲקֹב, שִׁגְרוֹ אָבִיו אֵצֶל אַבַּיֵּי. כְּשֶׁחָזַר (רב יעקב) רָאָהוּ (אביו) שֶׁשְּׁמוּעוֹתָיו (של רב יעקב) אֵינָן מְחֻדָּדוֹת. אָמַר לוֹ: אֲנִי עָדִיף מִמְּךָ. שֵׁב אַתָּה, וַאֲנִי אֵלֵךְ. שָׁמַע אַבַּיֵּי שֶׁהוּא בָּא, וְהָיָה מַזִּיק אֶחָד בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל אַבַּיֵּי, וּכְשֶׁהָיוּ נִכְנָסִין לְשֵׁם בִּשְׁנַיִם, אֲפִלּוּ בַּיּוֹם, הָיוּ נִזּוֹקִין. אָמַר לָהֶם (לבני עירו) אַבַּיֵּי: לֹא יִתֵּן לוֹ (לרב אחא) אָדָם אַכְסַנְיָא, אֶפְשָׁר שֶׁיֵּעָשֶׂה נֵס. נִכְנַס (רב אחא) וְלָן בְּאוֹתוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ. נִדְמֶה לוֹ (המזיק) כְּתַנִּין שֶׁל שִׁבְעָה רָאשִׁים, וּבְכָל כְּרִיעָה וּכְרִיעָה נָשַׁר רֹאשׁ אֶחָד. אָמַר לָהֶם (רב אחא) לְמָחָר: אִלְמָלֵא נַעֲשָׂה נֵס – סִכַּנְתּוּנִי.
בבלי קידושין
נתחיל בדמות היותר מוכרת – אביי. הוא היה אמורא בבלי מהדור הרביעי של האמוראים, ושימש כראש הישיבה בפומבדיתא. בית המדרש שלו משך אליו תלמידי חכמים רבים, ובסיפורנו הפנטסטי שולח רב אחא את בנו יעקב ללמוד שם. רב אחא בר יעקב היה אמורא בבלי, מתלמידי רב הונא, וגם הוא נחשב לחכם ולחסיד גדול. העניינים מסתבכים, כשהבן חוזר לבקר את אביו, ורב אחא מתרשם שהבן ירד מהפסים. בלשון חכמי בבל – שמועותיו אינן מחודדות. האב מחליט שעליו להתערב במצב. הוא מורה לבן להישאר בבית, הוא יוצא לפומבדיתא, אל בית מדרשו של אביי, ללמוד במקומו, לגלות מה בלבל את הבן כל כך, ואולי אף לנזוף במורה.
אביי שומע על בוא רב אחא. לרב אחא יש, ככל הנראה, מוניטין של איש בעל זכויות או בעל יכולות, ואביי, במקום לעשות לאורח הנכבד קבלת פנים חמה, מורה לבני עירו לא לתת לרב אחא אכסניא. בכך הוא יאלץ את האורח ללון בבית המדרש, שם שוכן מזיק, לא מהסוג השובבי (כך, בלשון יידיש, היו קוראים לפרחחים), אלא דמות על-אנושית ובלתי נראית בדרך כלל, החיה בעולמנו וגורמת נזקים לבני האדם. מה אנו יודעים על המזיק, המתגורר בבית המדרש? כל כך מסוכן הוא, שאפילו אם התלמידים היו נכנסים בשניים לבית המדרש ביום – היה המזיק פוגע בהם.
נעשה אתנחתא קצרה ונתוודע לעניין המזיקין. אצטט כאן ממאמרו של הרב מרדכי יוסף שטראוס על שדים במשנת חז"ל:
לדעת חז“ל השדים היו גם היו. המידע על יצירתם ומהותם מפורט מאוד, ואזכורי השדים נעשה באגביות, ממש כמו למשל איזכורם של בעלי חיים שונים. כבר בתורה הם מוזכרים בהקשר של עבודה זרה... ובתלמוד ניתנת חשיבות רבה לשדים: הם מלאכי חבלה ש‘אין לך בית רובע בחללו של עולם שאין בו תשעה קבין מזיקין‘ (תנחומא משפטים יט). הם מקיפים את האדם אלף מימינו ורבבה משמאלו, ידם בכל, ואלמלי ניתנה רשות לעין לראותם אין כל בריה יכולה לעמוד בפני המזיקים (ברכות ו, א). ואמנם העיר על כך רצ“ה חיות: אכן על זה יש להתעורר, כי יש הבדל גדול בין הבבלים לחכמי ארץ ישראל. אע“פ ששניהם האמינו במציאותם ומספרים לנו איך דברו עמהם ואיך פעלו לפעמים עניינים נפלאים. כי חכמי ארץ ישראל לא האריכו לשון כל כך כמו בבבלי, כי שם יבואו הסיפורים שהיו השדים בני ביתם, והיו משמשים אותם לצורך הליכות ביתם. וכן מעניין הלחשים לא תמצא דבר בירושלמי, אבל הבבלים הרבו לספר מהם.
האם רוצה אביי לפגוע באב, שהגיע לרחרח בבית מדרשו של המורה הדגול, או שמא הוא מפעיל על האורח מניפולציה, שתחייב אותו להתמודד עם המזיק ולסלקו מבית המדרש? האפשרות השניה היא, ככל הנראה הנכונה, אבל חשוב להבין, שאביי מעמיד את רב אחא בסכנה, כי תוצאות ההתמודדות שלו עם המזיק אינן צפויות מראש. קטע זה בסיפור אינו מעמיד את אביי באור חיובי.
וכצפוי – רב אחא, שאינו מוצא מקום ללון בפומבדיתא, נאלץ להיכנס לבית המדרש להעביר שם לילה, ולבדו. ליותר מזה לא יכול היה המזיק לייחל. אבל אותו מזיק, שנתגלה לו, לרב אחא, כתנין (מין מפלצת קדמונית) בעל שבעה ראשים, לא ידע את כוחותיו של רב אחא. והאורח פונה, לפני הליכתו לישון, להתפלל ערבית, ועם כל כריעה שהוא כורע בתפילה, נושר ראש אחד של אותו תנין, וכך מת המזיק. מסתבר שגם למזיקים יש תפוגה, אם יודעים ללחוץ על הכפתורים הנכונים. בהמשך הדיון התלמודי מתווכחים חכמים, אם היו מספיק כריעות באותה תפילת ערבית בשביל כל ראשי התנין; יש האומרים שהיו בתפילה רק ארבע כריעות, אך 4 מתוך שבע היו מספיקות להכניע את המפלצת. אחרים הזכירו את האפשרות שבסוף תפילת הערבית היה נהוג לבצע עוד שלוש כריעות – אחת שמאלה, אחת ימינה, ואחת למרכז, וכך הגיע רב אחא לשבע כריעות, שהכניעו את המזיק.
סוף דבר – גם לרב אחא יש מה לומר. אמנם הוא ממען את אמירתו לרבים, אך ברור כי הוא מכוון למעשהו הלא הוגן של אביי. הוא רואה בהכנעת המזיק מעשה נסים, כלומר לא היתה בידיו נוסחה מאגית, שיכול היה להשתמש בה בכל עת. ועל כן הוא אומר: "אִלְמָלֵא נַעֲשָׂה נֵס – סִכַּנְתּוּנִי!"
אפילוג
מסתבר שאותו רב אחא בר יעקב היה אדם כשרוני מאד. כשרון זה עורר עליו את קנאתם של חכמים, ולבסוף הביא, על פי התלמוד (בבא בתרא י"ד) את סופו. ומעשה שהיה כך היה: מקובל היה על התנאים, שאין עושים ספר תורה שאורכו גדול מהיקפו (כשהוא מגולגל) ולא שאורכו קטן מהיקפו. רב הונא המכובד כתב שבעים ספרי תורה, ורק באחד מהם הצליח לדייק ולעמוד בתנאי זה. גיבורנו, רב אחא בר יעקב, שהיה תלמידו של רב הונא, כתב ספר תורה אחד בלבד, על עור של עגלים, והצליח להגיע למצב של אורכו והיקפו שווים כבר בפעם ראשונה זו. נתנו בו החכמים עין הרע, והוא מת. לא חראם?