אָמַר שְׁלֹמֹה: ״כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת״ (קהלת ט'), כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִכְתִיב: ״הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי, וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי״ (תהלים ל"ט) — אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי. אָמַר לוֹ: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁאֵין מוֹדִיעִין קִצּוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. ״וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא״ — גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁאֵין מוֹדִיעִין מִדַּת יָמָיו שֶׁל אָדָם. ״וְאֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי״ — אָמַר לוֹ: בְּשַׁבָּת תָּמוּת. אָמוּת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת? אָמַר לוֹ: כְּבָר הִגִּיעָה מַלְכוּת שְׁלֹמֹה בִּנְךָ, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא. אָמוּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת? אָמַר לוֹ: ״כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף״ (תהלים פ"ד) — טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁעָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
כׇּל יוֹמָא דְשַׁבְּתָא הֲוָה יָתֵיב וְגָרֵיס כּוּלֵּי יוֹמָא (כל יום השבת היה דוד יושב ולומד ללא הפסקה). הַהוּא יוֹמָא דְּבָעֵי לְמֵינַח נַפְשֵׁיהּ (אותו יום, שצריכה היתה נפשו לנוח, למות), קָם מַלְאַךְ הַמָּוֶת קַמֵּיהּ (לפניו) וְלָא יְכִיל לֵיהּ (ולא יכול היה לו), דְּלָא הֲוָה פָּסֵק פּוּמֵּיהּ מִגִּירְסָא (כי לא פסק פיו מללמוד). אֲמַר: מַאי אַעֲבֵיד לֵיהּ (מה אעשה לו)? הֲוָה לֵיהּ בּוּסְתָּנָא אֲחוֹרֵי בֵּיתֵיהּ (היה לו, לדוד, בוסתן מאחורי ביתו), אֲתָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת סָלֵיק וּבָחֵישׁ בְּאִילָנֵי (בא מלאך המוות, עלה ובחש בענפי אילנות). נְפַק לְמִיחְזֵי (יצא דוד לראות). הֲוָה סָלֵיק בְּדַרְגָּא, אִיפְּחִית דַּרְגָּא מִתּוּתֵיהּ, אִישְׁתִּיק וְנָח נַפְשֵׁיהּ (כשהיה עולה במדרגות נפחתה המדרגה מתחתיו, נבהל דוד ושתק לרגע, ונחה נפשו, נפטר).
בבלי שבת
המדרש מזכיר במידת מה את הדיאלוג מכמיר הלב של משה עם אלוהים לפני מותו, אך לעומת משה, שעל פי חז"ל, ביקש לדחות את רוע הגזרה, דוד מבקש רק לדעת מתי ימות, ולהשפיע במעט על העיתוי.
פתיחת המדרש רק מזכירה לנו את דברי קהלת, הלא הוא שלמה בן דוד, האומרים, כי כל חיים, ואפילו חיי כלב, עדיפים הם על מוות, ואפילו מותו של אריה.
הפסוק מתהלים, הלא הם דברי דוד המלך, על פי המסורת, מקבל אצל חז"ל פירוש על דרך הדרש, כנהוג בפסוקי תקבולת. אם בפשט משמשת התקבולת על פי רוב רק לתפארת הסגנון, הרי שחז"ל מייעדים לכל חלק בתקבולת משמעות מעט שונה, והם מפתחים את הפסוק לדיאלוג בין דוד לאלוהים: 'הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי' – מתי, בעוד כמה זמן אמות? (על פי שטיינזלץ). 'וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא' – באיזה תאריך, באיזה יום בשנה אמות?. 'אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי' – באיזה יום בשבוע אמות?. הסברו של שטיינזלץ מבוסס, כמובן, על תשובות האל לכל אחת מהשאלות האלה.
על השאלה האחרונה עונה האלוהים: 'בְּשַׁבָּת תָּמוּת'. דוד אינו רוצה למות בשבת, ולפחות את זה הוא רוצה לשנות. 'אָמוּת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת?' – דוד מבקש למות ביום ראשון. אלוהים עונה לו, שכבר נקבע, שמלכות שלמה תתחיל ביום ראשון, וכי אין שני מלכים מולכים ביחד. אגב, על פי ספר מלכים, הומלך שלמה עוד בחייו של דוד, כך שהמדרש ממש אינו מקפיד על הליכה בתלם של הסיפור המקראי. חשוב לו יותר להבהיר כמה דברים אחרים. לבקשתו של דוד להקדים את מותו ליום שישי 'אָמוּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת?' עונה לו אלוהים בפסוק מתהלים (כזכור – המיוחס לדוד עצמו): "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף", פסוק המקבל ביאור על דרך הדרש: 'יום בחצריך' הוא יום שדוד לומד תורה בחצרו שלו, ואילו 'אלף' הם אלף הקורבנות שהקריב שלמה במקדשו המפואר. העדפת לימוד התורה (העברה אנכרוניסטית מימי חז"ל לימי דוד) על הקרבת קרבנות, גם היא מסר, שחשוב לחז"ל להעביר באמצעות המדרש.
כאן מסתבכים חז"ל עם הלוגיקה הפנימית שלהם. לימוד תורה בשבת הוא מצווה, שדוד הצדיק לבטח קיים, ולימוד תורה אינו מאפשר למלאך המוות לקחת את חייך. כיצד, אם כן, מת דוד ביום השבת? כמו העני בפתח, שהסיח לרגע קטן את דעתה של אמא שלום, שהיתה משגיחה בשבע עינים על בעלה, ר' אליעזר, שלא ייפול נפילת אפיים, ובשל כך עשה ר' אליעזר את מה שרעיתו ניסתה למנוע בכל כוחה, ובגלל תפילתו מת גיסו רבן גמליאל – כך הצליח מלאך המוות (שלא הוזכר אף בפסוק אחד במקרא) להסיח את דעתו של דוד מלימוד התורה, ובשעת כושר קצרה זו קטף את נשמתו. כך פותר המדרש את הפרדוקס שהוא עצמו יצר.
קִיצֶר אַ'מַעיְשֶׁה – לאדם, ואפילו למלך דוד, אין יכולת להשפיע על עיתוי מותו, אם אינו מקפח את חייו במו ידיו. ולגבי תקופת שלטונו של מלך – שלא נשכח שגם היא נקבעת על ידי אלוהים! אבל לימוד תורה הוא פעולה כל כך מקודשת, שאין אדם נפטר בשעת לימוד תורה.