ה' יִלָּחֵם לָכֶם" - בְּאַרְבַּע כִּתּוֹת עָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם. אַחַת אוֹמֶרֶת: נִפֹּל לַיָּם, וְאַחַת אוֹמֶרֶת: נַחֲזֹר לְמִצְרַיִם, וְאַחַת אוֹמֶרֶת: נַעֲשֶׂה מִלְחָמָה, וְאַחַת אוֹמֶרֶת: נִצְוַח כְּנֶגְדָּן. זוֹ שֶׁאָמְרָה: נִפֹּל לַיָּם, אָמַר לָהֶן (מֹשֶׁה): הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה', וְזוֹ שֶׁאָמְרָה: נַחֲזֹר לְמִצְרַיִם, אָמַר לָהֶם: לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם, וְזוֹ שֶׁאָמְרָה: נַעְשֶׂה מִלְחָמָה, אָמַר לָהֶם: ה' יִלָּחֵם לָכֶם, וְזוֹ שֶׁאָמְרָה: נִצְוַח כְּנֶגְדָּן, אָמַר לָהֶם: וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן.
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי
בספר שמות פרק י"ד עומדים בני ישראל על שפת ים סוף, והמצרים הרודפים אחריהם הולכים וקרבים.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ! הִתְיַצְבוּ, וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם, כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם, לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן.
מדרש קצר זה מְחַיֶּהּ את רגעי האימה שלפני קריעת ים סוף. מי שחווה אימה כזאת בתוך המון רב, יודע כי קיימות תגובות אפשריות שונות למצב החירום הזה. המדרש מייחס למשה מגוון של תגובות, המתאימות עצמן למצב הנפשי של אנשים שונים מתוך הציבור הגדול המצטופף על שפת הים ומפחד מאד. וכך מחלקים חז"ל את בני ישראל לארבע כתות, המייצגות את ארבע הגישות למשבר המתרגש עליהם:
היו שפשוט אחז בהם יאוש. הם ביקשו לאבד נפשם לפני שהמצרים יגיעו, וחרצו את גורלם עוד לפני שהתחילה הקטסטרופה, באומרם 'ניפול לים'. להם אומר משה: 'הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה', כלומר – כל מה שעליכם לעשות הוא לעמוד ולראות כיצד משתלט אלוהים על המצב.
אחרים חשבו שזה הרגע להיכנע ולשוב אל עבדות מצרים, באומרם: 'נחזור למצרים'. להם עונה משה: 'לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם', כלומר - אופציה זו אינה קיימת, אין עוד דרך חזרה, אתם לבד איתי, ומצרים לא תהיה יותר חלק מהתמונה.
הגיבורים שבעם אולי חשבו, שעדיף ליפול בקרב מאשר להשתעבד פעם נוספת למצרים, או שקיוו לנצח את צבא המרכבות של פרעה, באומרם 'נעשה מלחמה'. להם עונה משה: 'ה' יִלָּחֵם לָכֶם', כלומר – אין לכם סיכוי, אבל הפעם אני אפעיל את כוחותי האלוהיים, ואנצח את המצרים.
והיו גם, שפשוט נכנסו להיסטריה – תגובה מאד מוכרת במצבי חרדה קיצוניים, והם החלו לצווח. להם אומר משה: 'וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן', או, במילים אחרות: תסתמו את הפה, ותנו לעבוד בשקט!
המקרא אינו מרחיב בתיאורים, ואינו מרבה לספק מידע על מצבים נפשיים. חז"ל מרגישים בחסרון הזה, ובדרך דרשנית פקחית הם משלימים את התמונה, ומעשירים את הסיפור.