מַעֲשֶׂה וְחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְשִׁגֵּר שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלָיו. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, עָלָה לַעֲלִיָּה, וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים עָלָיו. בִּירִידָתוֹ אָמַר לָהֶם: לְכוּ, שֶׁכְּבָר חָלַצְתּוֹ חַמָּה. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהֶם: לֹא נָבִיא אֲנִי, וְלֹא בֶּן נָבִיא אֲנִי, אֶלָּא כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל, וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף. יָשְׁבוּ וְכָתְבוּ, וְכִוְּנוּ אוֹתָהּ שָׁעָה. וּכְשֶׁבָּאוּ אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לָהֶם: הָעֲבוֹדָה, לֹא חִסַּרְתֶּם וְלֹא הוֹתַרְתֶּם, אֶלָּא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה... בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חָלַצְתּוֹ חַמָּה, וְשָׁאַל לָנוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת.
וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, שֶׁהָלַךְ לִלְמֹד תּוֹרָה אֵצֶל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לוֹ: חֲנִינָא בְּנִי, בַּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, וְיִחְיֶה. הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו, וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְחָיָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אִלְמָלֵי הִטִּיחַ בֶּן זַכַּאי אֶת רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, לֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: וְכִי חֲנִינָא גָּדוֹל מִמְּךָ? אָמַר לָהּ: לָאו, אֶלָּא הוּא דּוֹמֶה כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דּוֹמֶה כְּשַׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
עין יעקב, ברכות
חנינא בן דוסא על פי רוב לא מקבל בתלמוד את התואר 'רַבִּי'. הוא היה אחד מפשוטי העם, שהיו ידועים כמחוללי ניסים מופלאים. במדרש שלפנינו מרפא חנינא בתפילתו שני נערים, שמחלתם הקשה לא הותירה תקווה בלב משפחותיהם. חנינא נקרא לנסות את כוחו, והוא מצליח בשני המקרים.
בסיפור הראשון מגלה חנינא לחכמים כיצד הוא יודע אם תפילתו מועילה. אם שגורה תפילתו בפיו – ברור לו שהתפילה מתקבלת. למה הכוונה? אם מדובר בתפילת קבע או בתפילת תחנון, חנינא חש אם מילות התפילה יוצאות מפיו כסדרן, שסדר המילים אינו משתבש, ושהוא אינו נתקע בין משפט למשפט, לחפש את המילים הנכונות. זה עבורו הסימן, המעיד על כך שהתפילה תתקבל, והחולה יחלים. ביטוי נוסף שמבקש הסבר הוא 'עָלָה לַעֲלִיָּה'. האם מדובר בעליית גג, בקומה שניה של הבית, שם שוכב החולה, או שמא מדובר בעליית הנפש לשמיים? אני מעדיף את האפשרות השנייה. ועוד ביטוי מעניין מופיע בקטע – 'חָלַצְתּוֹ חַמָּה', שמשמעותו – החום הגבוה נחלץ מגוף החולה ועזב אותו. תלמידי החכמים, המלווים את חנינא בתפילתו, רושמים לפניהם באיזו שעה הוא הודיע להם שתפילתו על החולה התקבלה, ושחָלַצְתּוֹ חַמָּה. בבואם אל רבן גמליאל, אבי הילד, מתברר להם שבדיוק באותה שעה, לדברי האב, ירד חום גופו של הנער, והוא ביקש לשתות מים.
בסיפור הראשון מרפא האיש הפשוט חנינא את בנו של האיש החשוב רבן גמליאל. בסיפור השני זהו בנו של רבן יוחנן בן זכאי. הדמיון בין שני הסיפורים מעלה את ההשערה, שלמעשה מדובר בשתי גרסאות של אותו הסיפור, שפעם הוסב על רבן יוחנן בן זכאי, ופעם על רבן גמליאל.
בסיפור השני אנו מקבלים עוד פרט מעניין – על המחווה הגופנית בה נוהג חנינא תוך כדי תפילה על רפואת הנער. הוא מניח את ראשו בין ברכיו, אולי כסמל של לידה מחדש. אשתו של רבן יוחנן תמהה על שדווקא חנינא, ולא רבן יוחנן הגדול, הצליח לרפא בתפילתו את הנער, והיא שואלת שאלה, המוכיחה לנו עד כמה הבנתה את העניין שטחית. היא לא מבינה כיצד רבן יוחנן, שהוא איש גדול בהרבה מחנינא בתורה ובמעמד, קורא לעזרה את חנינא הצנוע. לעומתה, רבן יוחנן משוכנע, שגם לו היה מתפלל יומם וליל כשראשו של הנער בין ברכיו שלו, לא היה מצליח לחולל את הנס הרפואי. ההסבר שלו נהדר: חנינא המתפלל לאל הוא כעבד לפני אדוניו, בעוד שרבן יוחנן הוא כשר לפני המלך. העבד האישי של המלך, יש לו קשר הרבה יותר אינטימי אתו, וכשמדובר במצוקה אישית ולא בקושיה הלכתית, עבד המלך יזכה להיענות גבוהה יותר מהשר, הזוכה מהמלך לכבוד, אך לא לאהבה.