מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, שֶׁהָלְכוּ בַּדֶּרֶךְ, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע. מָצְאוּ פֻּנְדָּק אֶחָד. אָמְרוּ זֶה לָזֶה: נִכָּנֵס בְּפֻנְדָּק זֶה, וְנֹאכַל. נִכְנְסוּ שְׁנֵיהֶם בְּיַחַד. הָרָשָׁע רָאָה שָׁם בְּרֵכוֹת הַרְבֵּה שֶׁל דָּגִים וּפַר וְשׁוֹר וְכֶבֶשׂ וְאַיִל וְכָל עוֹפוֹת. אָמַר אוֹתוֹ רָשָׁע לַצַּדִּיק: לָמָּה אֵין אָנוּ נוֹתְנִין מָעוֹת, וּנְקַבֵּל? אָמַר לוֹ אוֹתוֹ צַדִּיק לָרָשָׁע: וְכִי הַיּוֹם פָּתַח מֵחָדָשׁ זֶה הַפֻּנְדָּק בַּעֲדֵנוּ? אִילּוּ הַיּוֹם פָּתַח רִאשׁוֹן, הָיִינוּ בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. סוֹף דָּבָר נִכְנְסוּ שְׁנֵיהֶם לַפֻּנְדָּק. יָשְׁבוּ זֶה לְעַצְמוֹ, וְזֶה לְעַצְמוֹ. הָיָה אוֹתוֹ רָשָׁע אוֹמֵר לַפֻּנְדָּקִי: הָבֵא לִי פַּסְיוֹנִי אֶחָד! הָבֵא לִי קוֹנְדִּיטוֹן! הָבֵא לִי מֵהַכֹּל! וְאַחַר כָּךְ אָמַר אוֹתוֹ הַצַּדִּיק לַפֻּנְדָּקִי: הָבֵא לִי גְּלוּסְקָא אַחַת, וְהָבֵא לִי קְעָרָה אַחַת שֶׁל עֲדָשִׁים! וְהָיוּ יוֹשְׁבִין וּמְשַׂחֲקִין זֶה עַל זֶה. הָרָשָׁע אוֹמֵר עַל הַצַּדִּיק: רְאוּ זֶה הַשּׁוֹטֶה! כָּל הַבְּרֵכוֹת הַלָּלוּ הֵם לְפָנָיו, וְהוּא אוֹכֵל עֲדָשִׁים! הַצַּדִּיק רָאָה אוֹתוֹ, אֵיךְ הוּא מְשַׂחֵק עָלָיו, וְאוֹמֵר: רְאוּ כַּמָּה שׁוֹטֶה הוּא זֶה, אוֹכֵל, וְעַכְשָׁו שׁוֹבְרִין אֶת שִׁנָּיו. אָמַר לוֹ הַצַּדִּיק: תֵּן לִי שְׁתֵּי כּוֹסוֹת יַיִן לְבָרֵךְ! נָתַן לוֹ, וּבֵרַךְ עֲלֵיהֶם, וְעָמַד, וְנָתַן לַפֻּנְדָּקִי מָעוֹת (עַל) אוֹתוֹ הַמְּעַט שֶׁאָכַל, וְהָלַךְ לוֹ לְשָׁלוֹם. אוֹתוֹ הָרָשָׁע עָמַד לָצֵאת. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה חֶשְׁבּוֹן! אָמַר לוֹ: כַּמָּה אָכַלְתִּי? גְּלוּסְקָא אַחַת. אָמַר לוֹ: לֹא כִּי אִם שְׁתַּיִם. וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כֵן! וְכֵן מִתּוֹךְ כָּךְ נִכְנְסוּ דְּבָרִים בֵּינֵיהֶם. הִתְחִיל הַפֻּנְדָּקִי שׁוֹבֵר אֶת שִׁנָּיו. לְכָךְ נֶאֱמַר: "שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ". הָרְשָׁעִים אוֹמְרִים (תְּהִלִּים עג יא): "אֵיכָה יָדַע אֵל". וְהַצַּדִּיקִים אוֹמְרִים (שָׁם קלט ד): "כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי, הֵן ה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ".
מדרש תהלים
אם זה משל – מהו, אם כן, הנמשל? המשל שלפנינו מבוסס על קטע הפסוק ממזמור ג' בתהלים "שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ". והנה הפסוק השלם:
קוּמָה, יְהוָה, הוֹשִׁיעֵנִי, אֱלֹהַי, כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אֹיְבַי לֶחִי, שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ.
אם כן, הצדיק והרשע של המשל הם הצדיק והרשע שבחיים. ומדוע יש לספר את הסיפור המפורט, אם כל העניין הוא עונשם של הרשעים בשיבור שיניהם? התשובה נמצאת במרכיביו הנוספים של הסיפור.
הפונדק הוא העולם שלנו, העולם הזה. דברי המאכל שמציע הפונדק הם כל מנעמי החיים, אך כמו בפונדק – לכל מאכל יש מחיר. הצדיק מודע לעניין, ואת העניין הזה הוא מכיר מביקורים קודמים שלו באותו פונדק, שאינו חדש, ואין צורך לבודקו בכל פעם. הוא נכנס לפונדק מתוך מודעות לעסקה שהוא עושה עם החיים, ובתבונתו הוא בוחר לקחת מכל הטוב שבחיים בצניעות רבה. הרשע מתפעל מכל השפע שמציע הפונדק, מתעלם משאלת המחיר, ומבקש ליהנות מהכל. זה גם יחסו לחיים: אם מציעים לך משהו – קח, ואכול ככל יכולתך.
השניים נכנסו לפונדק ביחד. כולנו נכנסים לעולם הזה 'ביחד', בתנאים שווים. אבל הם אינם יושבים לאכול ביחד. לכל אחד מהם חווית חיים שונה, ואין חברת האחד מתאימה לרעהו. דרך חייו של אחד נראית לשני מגוחכת. הרשע לועג לצדיק על שאינו מנצל את כל הטוב המוצע לו, בעוד שהצדיק מודע הרבה יותר למחיר שישולם בסוף – בסוף החיים.
הצדיק יודע שאין מה לרמות את הפונדקי, והוא משלם לו ביושר על המעט שאכל, אך לא לפני שביקש שתי כוסות יין לברך עליהן ברכת תודה על מה שהעניקו לו החיים. אחרי כן הוא יוצא בשלום. כך נפרדים צדיקים מן העולם. החשבון שעושה עמם הקב"ה לפני שנפשם נפרדת מהם אינו בעייתי.
הרשע מנסה 'לסדר' את הפונדקי, ומתווכח על המחיר הנדרש ממנו. הוא אינו מסוגל לעשות חשבון נפש אמיתי וכן בסוף חייו. סופו שהפונדקי משבר את שיניו. זו משמעות הפסוק מתהלים ג'. שתי מובאות קטנות מסיימות את הקטע. "אֵיכָה יָדַע אֵל" מתהלים ע"ג מסמל את פליאתו של הרשע על שאלוהים יודע את כל מעשיו, ותובע ממנו את המחיר בסוף ימיו. "כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי, הֵן ה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ" מתהלים קל"ט מסמל את מודעותו של הצדיק לכך שהכל גלוי בפני האל.