כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדָם הָרִאשׁוֹן יָחִיד, אָמַר "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", וּבָרָא לוֹ אִשָּׁה מִן הָאֲדָמָה כָּמוֹהוּ, וְקְרָאָה 'לִילִית'. מִיָּד הִתְחִילוּ מִתְגָּרִים זֶה בָּזֶה. אָמְרָה הִיא: אֵינִי שׁוֹכֶבֶת לְמַטָּה, וְהוּא אוֹמֵר: אֵינִי שׁוֹכֵב לְמַטָּה, אֶלָּא לְמַעְלָה, שֶׁאַתְּ רְאוּיָה לְמַטָּה, וַאֲנִי לְמַעְלָה! אָמְרָה לוֹ: שְׁנֵינוּ שָׁוִים, לְפִי שֶׁשְּׁנֵינוּ מֵאֲדָמָה. וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִים זֶה לְזֶה. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה לִילִית כָּךְ, אָמְרָה שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ וּפָרְחָה בַּאֲוִיר הָעוֹלָם. עָמַד אָדָם בִּתְפִלָּה לִפְנֵי קוֹנוֹ וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִשָּׁה שֶׁנָּתַתָּ לִי בָּרְחָה מִמֶּנִּי. מִיָּד שִׁגֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלֹשָׁה מַלְאָכִים הַלָּלוּ אַחֲרֶיהָ לְהַחֲזִירָהּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם תִּרְצֶה לַחֲזֹר - מוּטָב, וְאִם לָאו - תְּקַבֵּל עַל עַצְמָהּ שֶׁיָּמוּתוּ מִבָּנֶיהָ בְּכֹל יוֹם מֵאָה בָּנִים. וְהָלְכוּ אַחֲרֶיהָ, וְהִשִּׂיגוּהָ בְּתוֹךְ הַיָּם, בְּמַיִם עַזִּים שֶׁעֲתִידִים הַמִּצְרִיִּים לָמוּת שָׁם, וְסִפְּרוּ לֵָה דְּבַר ה', וְלֹא רָצְתָה לַחֲזֹר. אָמְרוּ לֵָה: אָנוּ נַטְבִּיעֵךְ בַּיָּם! אָמְרָה לָהֶם: הֲנִיחוּנִי, שֶׁלֹּא נִבְרֵאתִי אֶלָּא לְהַחֲלִישׁ הַתִּינוֹקוֹת כְּשֶׁהֵם מִשְּׁמוֹנָה יָמִים. מִיּוֹם שֶׁיִּוָּלֵד אֶשְׁלוֹט בּוֹ אִם הָיָה זָכָר, וְאִם נְקֵבָה - מִיּוֹם יַלְדוּתָהּ עַד עֶשְׂרִים יוֹם. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ דְּבָרֶיהָ הִפְצִירוּ לָקַחַת אוֹתָהּ. נִשְׁבְּעָה לָהֶם: בְּשֵׁם אֶל חַי וְקַיָּם, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֶתְכֶם אוֹ שִׁמְכֶם אוֹ תַּבְנִיתְכֶם בְּקָמֵעַ, לֹא אֶשְׁלוֹט בְּאוֹתוֹ הַתִּינוֹק! וְקִבְּלָה עַל עַצְמָהּ שֶׁיָּמוּתוּ מִבָּנֶיהָ מֵאָה בְּכֹל יוֹם, וּלְפִיכָךְ בְּכֹל יוֹם מֵתִים מֵאָה מִן הַשֵּׁדִים, וּלְכָךְ אָנוּ כּוֹתְבִים שְׁמוֹתָם בְּקָמֵעַ שֶׁל נְעָרִים קְטַנִּים, וְרוֹאָה אוֹתָם, וְזוֹכֶרֶת הַשְּׁבוּעָה, וּמִתְרַפֵּא הַיֶּלֶד.
אלפא-ביתא דבן סירא
לילית אינה נזכרת בתנ"ך, אלא כשם של ציפור בספר ישעיהו. בתלמוד יש כמה איזכורים שלה:
אמר רבי חנינא: אָסוּר לִישֹׁן בַּבַּיִת יְחִידִי, וְכָל הַיָּשֵׁן בַּבַּיִת יְחִידִי, אֹחַזְתּוֹ לִילִית. (בבלי שבת).
על האישה נאמר במסכת עירובין שהיא 'מְגַדֶּלֶת שֵׂעָר כְּלִילִית'.
במסכת נידה: "הֲמַפֶּלֶת דְּמוּת לִילִית, אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה. וָלָד הוּא, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם... מַעֲשֵׂה בְּסִימוֹנִי בְּאַחַת שֶׁהִפִּילָה דְּמוּת לִילִית, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְאָמְרוּ: וָלָד הוּא, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם".
יוזכר עוד כי בספרות הקבלית מופיעה דמות לילית מספר פעמים.
מדרש אלפא-ביתא דבן סירא, מדרש מאוחר הוא, אולי מן המאה העשירית. על פי מדרש זה היתה לילית האישה הראשונה אשר ניתנה לאדם. היא ברחה ממנו, לאחר שתביעתה לשוויון עמו לא התקבלה על ידיו. לאחר שנפרדה מאדם קיבלה עליה תפקיד – להזיק לתינוקות בימיהם הראשונים, ובני האדם מייצרים קמיעות מיוחדים להגנה מפניה. היא יולדת שדים בכמויות מסחריות, אלא שבשל העצמאות שתבעה לעצמה, היא קיבלה את גזירת האל, שבכל יום ימותו מאה מילדיה השדים (לא נורא, יש עוד מספיק שדים נוספים, שיאכלסו את עולמנו). פרט מוזר במיוחד בסיפור הוא המקום אליו היא בורחת מפני אדם, הלא הוא ים סוף, אותו מקום בו יתרחש בעתיד הנס הגדול של קריעת הים.
במיתולוגיה המסופוטמית הקדומה קיימת דמות בשם ליליתוּ, שהיתה, אולי, המקור למיתוס העברי של לילית. היעדרותה מהתנ"ך מוסברת על ידי חובביה כמחיקה של מיתוסים, שלא היו רצויים לעורכי התנ"ך, אולי בשל אותה עצמאות נשית, המודגשת כל כך באלפא-ביתא דבן סירא. הופעתה המחודשת בתלמוד קשורה, אולי, בהמשך קיומו של אותו מיתוס בבבל, שם הוא נולד.
מה שנעדר כאן הוא תיאור דמותה של לילית בספרות הקבלית, המוסיף לה פתיינות מינית חסרת אחריות, ניגוד גמור לדמות האישה הצנועה, הרצויה, בעיני חכמינו הגברים לאורך כל הדורות. אחד מהסיפורים הקבליים היותר ידועים, שדמותה של לילית מככבת בו ביחד עם סמאל, הוא 'המעשה ברבי יוסף דה לה ריינה', שבו לוכד ר' יוסף את לילית ואת סמאל, בדמותם של שני כלבים שחורים, בניסיונו להביא את הגאולה. הוא מתפתה לבקשתם להריח מעט לבונה להשיב את נפשם, ובזאת קורס מבצע הגאולה שלו כבניין קלפים. הוא כורת ברית עם לילית, המחטיאה אותו בחטאים נוראים, ולבסוף ר' יוסף מטביע עצמו בים ומת.