בְּשָׁעָה שֶׁמָּל אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת עַצְמוֹ וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ, עָשָׂה עָרְלוֹתֵיהֶן גִּבְעָה, וְזָרְחָה עֲלֵיהֶן הַחַמָּה, וְהִתְלִיעוּ, וְעָלָה רֵיחָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּרֵיחַ קְטֹרֶת הַסַּמִּים וּכְרֵיחַ קֹמֶץ הַלְּבוֹנָה שֶׁעַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, וְאָמַר הקב"ה: לִכְשֶׁיָּבוֹאוּ בָּנָיו שֶׁל זֶה לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים, אֲנִי נִזְכַּר לָהֶם זֶה הָרֵיחַ וְאֶתְמַלֵּא רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, וְהוֹפֵךְ לָהֶם מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים. מַה טַּעַם? "אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר".
שיר השירים רבה
המדרש ממריא מהפסוק "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים, אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה". (שיר השירים ד'). הר המור וגבעת הלבונה, ככל הנראה, אינם ציוני מקום מוגדרים, כי אם ביטויים שיריים נמלצים. בשיר השירים, הרווי כולו במינים רבים של קטורת ובושם, סממנים אלה מבשמים את האוויר שנושמים האוהבים. כאן, במדרש, הופכים חז"ל את קערת הבשמים על פיה, והריח ההופך את לבו של אלוהים לרחמים על בני ישראל הוא ריח גבעת העורלות של אברהם ובני ביתו. חז"ל לא המציאו בעצמם את החיזיון הדמיוני הזה של גבעת העורלות. קדמו להם שאול ודוד. וכך מסופר בשמואל א' י"ח:
וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד. וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: אֶתְּנֶנָּה לּוֹ, וּתְהִי לוֹ לְמוֹקֵשׁ, וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם. וַיְצַו שָׁאוּל אֶת עֲבָדָיו: דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר: הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ, וְכָל עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ, וְעַתָּה, הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ! וַיְדַבְּרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל בְּאָזְנֵי דָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר דָּוִד: הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ? וְאָנֹכִי אִישׁ רָשׁ וְנִקְלֶה. וַיַּגִּדוּ עַבְדֵי שָׁאוּל לוֹ לֵאמֹר: כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר דָּוִד. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: כֹּה תֹאמְרוּ לְדָוִד: אֵין חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר, כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ. וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת דָּוִד בְּיַד פְּלִשְׁתִּים. וַיַּגִּדוּ עֲבָדָיו לְדָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ. וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים, וַיָּקָם דָּוִד, וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו, וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ, וַיָּבֵא דָוִד אֶת עָרְלֹתֵיהֶם, וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ. וַיִּתֶּן לוֹ שָׁאוּל אֶת מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה.
דוד התפרן אינו מעלה בדעתו שיוכל לשלם מוהר לשאול עבור מיכל בתו. לשאול אין חפץ במוהר, כי אם במאה עורלות פלישתים. הוא מקווה שמבצע העורלות יסתיים במות דוד. אך דוד משלים את המבצע בסגנון של אחד פלוס אחד, ומביא לשאול מאתיים עורלות. תארו לעצמכם את גובה הגבעה!
מסתבר שגבעת העורלות, הסופגת את להט קרני השמש, מעלה תולעים, והריח נישא לשמים, והוא עושה לקב"ה טוב על הלב, וכך, כאשר יחטאו בני ישראל ויעלו לו את הסעיף, הוא יעלה בזיכרונו את ריח הגבעה הבשומה בעזרת הפסוק "אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר", יינחם על כעסו ויתמלא חמלה על בניו. האם אין במדרש הזה לו שמץ של קנאה בעורלותיהם של הגויים?