ספר "בן-סירא", או "חכמת בן-סירא", נתחבר ע"י שמעון בן ישוע בן אליעזר בן סירא – חכם, סופר ומושל משלים. הוא חי בירושלים במאה השנייה לפסה"נ. חלקים גדולים מהספר מזכירים את הז'אנר של ספר משלי, הקדום ממנו. חכמת בן סירא לא נכללה בתנ"ך, ועל כן היא נחשבת לאחד מהספרים החיצוניים. עם זאת, נועד לו מקום של כבוד, וחכמים שונים ציטטו פסוקים ממנו. לפנינו פסוקים מפרק כ"ח:
הָיְתָה לְפָנָיו גַחֶלֶת / נָפַח בָּהּ וּבָעֲרָה:
רָקַק בָּהּ וְכָבְתָה / [וּשְׁנֵיהֶם מִפִּיךָ הֵם:
בויקרא רבה מופיע פסוק זה בצמוד לאמירה 'מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן'. הגחלת היא גחלת המחלוקת, או אולי גחלת המריבה. ביכולתו של אדם להשפיע בדיבורו על הפחת אש המחלוקת והריב, או על הרגעתם.
אַל תֵּצַר צָרַת מָחָר / כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם:
שֶׁמָּא מָחָר בָּא וְאֵינֶנּוּ / נִמְצָא מִצְטָעֵר עַל הָעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלוֹ:
בן סירא הכיר לבטח את הפסוק ממשלי 'אל תתהלל ביום המחר'. את הפסוק ניתן להבין בכמה אופנים. אפשר לראות בו המלצה לא לדחות למחר את מה שאפשר לעשות היום, שכן ההזדמנות עלולה להיעלם ביום המחר; ואפשר לראות בו המלצה לא לחשוש מיום המחר, ולראות בו צרה (אל תצר) כבר היום, שכן הרבה דברים יכולים להשתנות עד מחר.
הַכֹּל שָׁקַלְתִּי בְּכַף מֹאזְנַיִם / וְלֹא מָצָאתִי קַל מִסֻבִּין:
וְקַל מִסֻבִּין / חָתָן הַדָּר בְּבֵית חָמָיו:
וְקַל מֵחָתָן / אֹרֵחַ מַכְנִיס אֹרֵחַ:
וְקַל מֵאֹרֵחַ / מֵשִׁיב דָבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע:
הסובין קל משקל, אך יותר מזה – הוא גם קל ערך, ואפשר שלזאת הכוונה. ואחרי ששקלתי הכל במאזנים, ומצאתי שהסובין קל ערך יותר מכל דבר, אני מגלה שתמיד ישנם דברים קלי-ערך יותר. הכוונה אינה לערך כספי, אלא לערך מוסרי. חתן הדר בבית חמיו – מנהג יהודי עתיק יומין. בעדה החרדית ניתן לראות את המנהג הזה עוד היום; אבל למשך הזמן שמתגורר החתן בבית חמיו יש לשים גבול. מנקודה מסוימת זה מתחיל להיראות כניצול. אבל בן סירא מוצא מיד משהו קל עוד יותר (זה מזכיר את סולם קשיות החומרים...) – אורח מכניס אורח. מנהג הכנסת האורחים גם הוא מנהג עתיק, ובתרבויות רבות, כמו אצל יושבי המדבר, הוא מנהג מקודש ממש, אבל בדיוק כמו החתן המנצל את נדיבות חמיו, והיושב בביתו ללא הגבלת זמן, כך גם האורח, שנתקבל בעין יפה, והוא מנצל את ישיבתו בבית המארח להכניס אורח שלו אל בית שאינו שלו. ההפתעה מגיעה בסוף. בן סירא אומר כי עוד יותר 'קל' – משיב דבר בטרם ישמע. את הקלות הזאת אנו מכירים היטב במדיה הטלוויזיונית, שבה אנשים רבים אינם טורחים להקשיב לדברי מי שיושב מולם, ויש לו דעה אחרת, שכן יש להם אוסף תשובות מוכן, והם יורים אותן בלי לנסות להתמודד עם טענות הנגד שהם אמורים להקשיב להן. מדוע מציב בן סירא את האיוולת הזאת בתחתית הסולם? אולי משום שהוא מאמין גדול בחוכמה ובשיח המטפח אותה. רק מתוך הקשבה לדברים שונים מדבריך, ומתוך ניסיון להתמודד מולם יש סיכוי לשניכם לצאת מהדיון עם הישג חדש. אני נזכר בר' יוחנן הגלילי, שאיבד את בר הפלוגתא שלו, ריש לקיש, לאחר מריבה גדולה ביניהם.
כָּל מָה שֶׁהָיָה רַ' יוֹחָנָן אוֹמֵר – אָמַר לוֹ רַ' אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת: תַּנְיָא דִּמְסַיְּעָא לָךְ.
אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: אַתָּה כְּבֶן לָקִישׁ?
בֶּן לָקִישׁ כְּשֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר דָּבָר – הָיָה מַקְשֶׁה לִי עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קְשָׁיוֹת וַאֲנִי מְתָרֵץ לוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה תֵּרוּצִים – וְהַשְּׁמוּעָה נִתְרַוְּחָה מֵאֵלֶיהָ;
וְאַתָּה אוֹמֵר "תַּנְיָא דִּמְסַיְּעָא לָךְ"? וְכִי אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁיָּפֶה אָמַרְתִּי? (בבלי בבא מציעא)