אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל (ליצחק): אֲנִי חָבִיב מִמְךָ, שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֲבָל אַתָּה נִמַּלְתָּ בְּקָטְנְךָ, וְאִי אֶפְשָׁר לִמְחוֹת. אָמַר לוֹ יִצְחָק: כָּל מַה שֶּׁהִלְוֵיתָ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלשָׁה טִפִּים דַּם הֵם, אֶלָּא הֲרֵינִי עַכְשָׁו בֶּן שְׁלשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנָה; אִלּוּ מְבַקֵּשׁ לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִשָּׁחֵט, אֵינִי מְעַכֵּב. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵי הַשָּׁעָה! מִיָּד וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.
(בראשית רבה)
חז"ל שותפים לתהייה ולתדהמה האוחזת בכל מי שקורא את סיפור העקידה: מדוע העמיד אלוהים את אברהם בניסיון נורא כל כך? לפנינו הסבר מקורי במיוחד. מי אשם? יצחק, ולא אלוהים, ובוודאי לא אברהם! הכל התחיל, על פי מדרש זה, בריב בין ישמעאל ליצחק. ישמעאל הבכור טוען שהוא חביב (על אלוהים?) יותר מיצחק, משום שהוא נימול בהיותו בן 13, ביחד עם אברהם כל ביתו, בעוד שיצחק נימול עם לידתו, שכן מצוות המילה כבר היתה קיימת כשנולד. מצוות מילת תינוק חלה על האב, ולא על התינוק עצמו, שאינו יכול למחות כנגדה, ולמעשה אין בידו חובת ההחלטה אם לעבור מילה או אם לסרב. על כן אין במילת התינוק כל זכות לתינוק עצמו. מי שעובר מילה בגיל מבוגר עושה זאת על דעת עצמו, מתוך החלטה לקיים את המצווה, ועל כן קיום המצווה מקנה לו נקודת זכות. יצחק מתרברב, ואומר לישמעאל שכל מה שהוא, ישמעאל, הלווה לאלוהים הן שלוש טיפות דם, בעוד שהוא מוכן אפילו להישחט, אם יבקש אלוהים זאת ממנו. הכרזה מתרברבת זו מזכירה לנו את נדרו של יפתח הגלעדי, שלא חשב שיצטרך לקיים נדר זה בבתו דווקא. וזה ההסבר שמצאו חז"ל להחלטת האלוהים להעמיד את אברהם (ואת יצחק) בניסיון. אמרת? תקיים! חז"ל מתבססים על מדרש נוסף, הטוען כי יצחק היה בן שלושים ושבע בזמן העקידה – לכל הדעות אדם בוגר ועצמאי. אפשרות אחריותו של אברהם למהלך הדברים אינה מועלית כאן כלל, ואלוהים יוצא בזול מן הפרשה.
מְשָׁלוֹ מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לְאוֹהֲבוֹ: הַעֲלֵה אֶת בִּנְךָ עַל שֻׁלְחָנִי. הֱבִיאוֹ אוֹתוֹ אוֹהֲבוֹ, וְסַכִּינוֹ בְּיָדוֹ. אָמַר הַמֶּלֶךְ: וְכִי 'הַעֲלֵהוּ לְאָכְלוֹ' אָמַרְתִּי לְךָ? 'הַעֲלֵהוּ' אָמַרְתִּי לְךָ, מִפְּנֵי חִבָּתוֹ. הָדָא הוּא דִּכְתִיב (יִרְמְיָה יט, ה): וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי, זֶה יִצְחָק.
(בראשית רבה)
הפעם מנסים חז"ל לחלץ את אלוהים מביקורתנו. אלוהים, כך הם טוענים, לא התכוון בכלל להורות לאברהם להקריב את יצחק, אלא רק להעלות אותו, כלומר לקרב אותו אל האלוהים. את זאת אמר אלוהים מפני חיבתו ליצחק. חז"ל מזכירים את הפסוק מירמיהו י"ט, אותו נצטט במלואו, ונסביר את ההקשר:
כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ, תִּצַּלְנָה אָזְנָיו, יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי, וַיְנַכְּרוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם וּמַלְכֵי יְהוּדָה; וּמָלְאוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּם' וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי, וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.
הפסוקים מירמיהו מדברים על המנהגים של בני ממלכת יהודה, שעסקו בפולחן לאלילים זרים, והעלו את בניהם באש לכבוד הבעל. את זה לא ציוה אלוהים, לא אמר, ולא עלה על לבו.
לעומת ציטוטים רבים שחז"ל מצטטים את המקרא, ציטוטים המוציאים את המקור מהקשרו, כאן הבחירה בפסוקי ירמיהו מאד לעניין. ירמיהו אומר כי לא עלתה על לבו אי פעם לזבוח את הבנים לכבוד האל. מכאן ניתן להסיק כי גם בבראשית לא חפץ האל בהקרבת יצחק.
אבל האם באמת כל מה שאמר האל לאברהם היה 'הַעֲלֵהוּ'? נחזור לספר בראשית ונמצא את הכתוב:
קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.
אם איני טועה, 'הַעֲלֵהוּ לְעֹלָה' לא יכול להתפרש אחרת מאשר הוראה לזבוח את יצחק. לחיזוק דברי אצטט את דברי האל עצמו בסוף הפרשה המביכה הזאת:
וַיֹּאמֶר: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי.
אלוהים, במילים מאד ברורות, משבח את אברהם על שלא חשך את בנו-יחידו, וכי נכונותו למלא את הצו האלוהי ולהקריב את יצחק מעידה על יראת האלוהים שלו. לוּ היתה שם באמת אי-הבנה, היה בוחר האל בנוסח פסוקיו של ירמיהו ואומר לאברהם:
אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי, וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי!
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא 'ה' יִרְאֶה' (בראשית כב, יד). רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָמַר לְפָנָיו (אברהם לאל): רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי (בראשית כב, ב): 'קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ', הָיָה לִי מַה לְּהָשִׁיב: אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ (בראשית כא, כב): כִּי בְיִצְחָק וגו', וְעַכְשָׁו 'קַח נָא אֶת בִּנְךָ' וגו', וְחַס וְשָׁלוֹם לֹא עָשִׂיתִי כֵן, אֶלָּא כָּבַשְׁתִּי רַחֲמַי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהֵינוּ, בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק בָּאִים לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים, תְּהֵא נִזְכַּר לָהֶם אוֹתָהּ הָעֲקֵדָה, וְתִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים.
(בראשית רבה)
ר' יוחנן מנסה להסביר כיצד אברהם מסכם את הניסיון הנורא בו עמד זה עתה (או נכשל). אברהם קורא למקום בו התרחשה העקדה 'ה' יראה'. השם הזה מכוון לעתיד, לעתידם של צאצאיו, הם גם צאצאי יצחק. המהלך הלוגי של דברי אברהם הוא כזה:
א. הוראתך להעלות את יצחק לעולה סתרה סתירה מוחלטת את הבטחתך מיום קודם, בו אמרתי לי: 'אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ. כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ, כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע' . אם הבטחתך לזרעו של יצחק אמורה להתקיים, איך יכולת לצוות עלי להעלותו לעולה?
ב. היה לי מה להשיב. הייתי יכול לומר לך זאת באותו הרגע, ולתבוע ממך ליישב את הסתירה.
ג. אבל אני כבשתי את רחמי, כלומר חנקתי את רחמי על יצחק, ועמדתי לבצע את הדבר הנורא הזה.
ד. תמורת זאת אני מבקש ממך, שכאשר צאצאיו של יצחק ייכשלו בחטאים, לא תכבוש את רחמיך, אלא תזכור את מעשה העקדה, ותנהג בהם לפנים משורת הדין. במעשה העקדה אתה חטאת, והתחרטת לאחר מכן. זכור בעתיד לתת גם לבניך את האפשרות הזאת, להתחרט ולשוב לדרך הישר.
טענתו זו של אברהם, על פי ר' יוחנן', אינה האפשרות היחידה שלו להגיב על אירוע העקידה. לאברהם היתה אפשרות בחירה, והוא בחר להתעלם מהסתירה בדברי ה', והלך לבצע את צו העקידה. גם אחרי שעשה מה שעשה, יכול היה אברהם לעזוב את אמונתו באל, המתעתע בו בעניין כל כך נורא. אברהם של ר' יוחנן בוחר להרוויח כמה קרדיטים מהפאדיחה של ה'.