"וַיִּבֶן" - מְלַמֵּד שֶׁנָּתַן הקב"ה בִּינָה לַנְּקֵבָה יוֹתֵר מִן הַזָּכָר, אֲבָל הַזָּכָר, לְאַחַר שֶׁהוּא גָּדוֹל, וְיוֹצֵא לַחוּץ, לוֹמֵד בִּינָה מִבְּנֵי אָדָם. לְכָךְ הָאִישׁ, כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל, הוּא מֵבִין יוֹתֵר מִן הָאִשָּׁה.
מדרש אגדה לבראשית
וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן. וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע, אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. (בראשית ב')
חז"ל מבקשים לעמוד על משמעות המילה 'וַיִּבֶן'. על דרך הפשט, הכוונה, ככל הנראה, לפעולת הבנייה. אלוהים לוקח צלע מגוף אדם, ובונה ממנה את גוף האשה. תיאור זה מבטא תפיסה מורכבת של יחסי האשה לגבר. מחד – היא חלק מגופו, ואולי משום כך יש לו בעלות עליה. מאידך – היות שהיא חלק מגופו, האיחוד בין שניהם הוא הדבר הטבעי והרצוי ביותר, שכן היא המשלימה אותו ואת חסרונו.
אבל חז"ל מציעים פירוש אחר, והוא יפה, לפחות בתחילתו של המדרש הקטן הזה. 'וַיִּבֶן' – מלשון 'בינה', כלומר לאחר שנטל האל את הצלע מגוף אדם, העניק לה בינה, ויצר ממנה את האישה, ולכן, באופן טבעי ובסיסי, יש באשה יותר בינה מאשר בגבר.
אבל כשמדובר בחז"ל, המקיימים חברה פטריארכלית מובהקת, אין סיכוי שבזאת יסתיים המדרש, והם נחפזים לקלקל את הרושם הטוב שקיבלנו עד כה מהלהטוט המדרשי שלהם. הבינה היתרה שבאישה היא נקודת הזינוק שלה לחיים, אלא שהגבר, מכוח המוסכמות החברתיות המקובלות ברוב העולם, הוא זה היוצא מהבית אל העולם, וזוכה באפשרות ללמוד מבני אדם אחרים ולרכוש בינה, עד שכאשר הוא מבוגר, בינתו עולה על זו של האשה. מה הפלא ביתרון הנרכש הזה, אם עולם הגברים כולא את נשותיהם במטבח, רתוקות לעבודות הבית ולטיפול בטף, ואינו מאפשר להן ללמוד מספרים וממורים?
בתרבויות רבות הצליחו הנשים להתמודד חלקית עם המגבלות האלה, והעבירו ידע מעשי מֵאֵם לבת, ידע הניתן ללקט בחצר הבית, בגינה, או בטבע הכפרי שמסביב. וכך שמרו הנשים בידיהן ידע רב חשיבות בתחומי הרפואה הטבעית, התזונה ואף באחת המשימות התרבותיות החשובות ביותר לחברה – בחינוך הילדים בגיל הרך.
רצו חז"ל, אולי, לומר לנו כמה טבעי היתרון בידע שיש לגברים על נשים, ובלי משים הצביעו על המגבלות שהחברה הגברית הטילה על הנשים, שהן הן האחראיות לדלות השכלתן של נשיותיהן ובנותיהן.